שברים | דרארי

פרק 1 |החיים שאחרי והדלת השחורה

נ.מ. דראקו (פוטר)

אני מתעורר, ואני לא יודע איפה אני.
מה שאני כן יודע, זה שאני מת, ושאני בטוח שלכאן מגיעים כל המתים.
אני מקווה שזה לא גיהנום, כדי שאני אוכל למצוא את הארי, הרי ברור שהוא לא יגיע לגיהנום, הוא הארי פאקינג פוטר.
אני מביט סביבי, סוקר את הסביבה.
אני נמצא במקום המזכיר לי מגרש קווידיץ', רגליי יחפות, ואני לא לובש דבר, עירום ביום היוולדי.
אני מסמיק, למרות שאין פה איש.
אני מחפש משהו להתכסות איתו, אך אין במגרש שום דבר פרט לדשא, ולעמודים גבוהים- גבוהים עד כדי כך שאני לא יכול לראות את הקצה שלהם.
אני חושב כמה נחמד היה יכול להיות אם לפחות היה לי בוקסר, ובוקסר שחור מופיע בידי הימנית.
אני פוער את עיניי, מופתע, לובש את הבוקסר ומנסה דבר נוסף- אני חושב כמה הייתי רוצה טי שירט וג'ינס, או גלימה, ושלושת פריטי הלבוש מופיעים מקופלים על הדשא הקריר.
אני לובש את הג'ינס והחולצה, ומשאיר את הגלימה במקומה.
אני מחליט לנסות למצוא יציאה- למרות שאני לא רואה אחת כזו.
אני מנסה לחשוב על יציאה, אבל הפעם שום דבר לא קורה.
אני מתחיל ללכת, ללא כיוון מסוים, ומקווה למצוא איזושהי דלת שתיקח אותי לאהובי (ה.כ. התחלתי עם הקיטש. תגרמו לזה להפסיק).

אני הולך שעות, או דקות- אני לא יודע, אבל אני מגיע לקיר לבנים גדול.
הלבנים אדומות, ובאמצע הקיר נמצאת דלת שחורה ומבריקה.
אני מנסה לפתוח את הדלת, מסובב ידית זהובה, אך היא לא נפתחת.
"לעזאזל" אני רוטן ובועט בדלת המזורגגת.
אני צונח, מיואש, על הדשא המזורגג, ושולח יד כדי להמשיך לנסות לסובב את הידית המזורגגת.
אני שומע את קולה של הרמיוני בראשי, גוערת בי, מפצירה בי לא להתייאש- ואז אני מרגיש אשמה כי הקול שעולה בראשי הוא קולה של הרמיוני ולא של הארי.
בכל מקרה, אני מתעשת וקם.
אני מסובב את הידית באגרסיביות ובסוף היא גונחת ונפתחת.
אני פותח את הדלת ואור חזק, בוהק, מעוור אותי.
אחרי שהשריפה בעיניים שלי שוכחת, אני מסתכל בנוף עוצר הנשימה שנמצא מעבר לדלת (ה.כ. איייייי שםםםםםםם מעבררררררררר לדלתתתתתתתתת) ומתנשף.
"לעזאזל" אני לוחש וצועד קדימה.

—————
זנחתי אותו קצת, אופס.
לכתוב כמה פאנפיקים ביחד זה קשה אנשים.
הו ומחסום כתיבה זה גם נוראי.
תצילו אותי.
—
אעאע אוקע
נכון העדכון החדש של האייפון? קיצר, אז אני משנה את האפליקציות עכשיו לפאנארטס של דרארי, אני יותר מידי אובססיבית לשיפ הזה.