שברים | דרארי

פרק 15 | זה לא פרק זה טריגר

השם הגאוני של דוהילה כמובן
——-

נ.מ. דראקוש פוטר

(ה.כ. יש הרבה טריגרים בפרק הזה, התלבטתי הרבה אם להעלות אותו או לא. הוא מזעזע. התכנים שבו, אני מתכוונת. אני מצטערת.
אני אכתוב איזה טריגר נמצא לפני כל פסקה ומתי הוא נגמר.
תהנו?)

ואז הסוג־של־סרט הזה מגיע למלחמה, ואני יודע שזה כבר לא זיכרון, כי אני אף פעם, אף פעם, לא הייתי עושה את זה להארי.
אף פעם לא התעללתי בו פיזית. אף פעם לא הרבצתי לו. אני לעולם לא הייתי מרים עליו יד. אני אף פעם, אף פעם, אף פעם, פאקינג אף פעם, לא הייתי פאקינג אונס אותו.
אני פשוט-
דראקו של השנה השביעית, עם השיער המדהים, נמצא במרתף השיקויים, כשהארי יושב, כבול, לאחד השולחנות.
הוא מצחקק, ומניח את רגלו על אחד הכיסאות במרתף האפלולי, מנסה להיראות מאיים מול הארי המדמם.
"מה אבאל'ה ואמאל'ה היו אומרים אם הם היו רואים אותך?" הוא אומר בלגלוג, והארי, למרות שהוא כבול, מדמם, ומובס, קם בתקיפות, מנסה לשחרר את ידיו, אך מתחרט על זה מיד- בנוסף לכאב שלו מהפציעות הנוכחיות, דראקו השני מניף את השרביט שלו וצועק "קרושיו!"
הארי מיד מתפתל על הרצפה בכאבים, וזה כואב לי. כואב לי כל כך לראות אותו ככה, למרות שאני יודע שזה לא אמיתי, אני פאקינג יודע שבחיים לא הייתי עושה משהו כזה, אבל בכל זאת- זה נראה כל כך מציאותי, ובכל פעם שהארי מתכווץ עוד קצת בכאב כואב גם לי.
דראקו צוחק כשמבט מטורף בעיניו והולך לאט אל אחד השולחנות מאחוריו.

(ה.כ. טריגרים: סכינים, דם, התעללות פיזית- עד סוף הפיסקה)

הוא מרים סכין ובוחן אותה. האור העמום שבמרתף משתקף במתכת ומסנוור אותי.
הוא צוחק שוב, מחזיק בסכין, והולך להארי. הארי המסכן שלי.
החלאה עם השיער המדהים לוקח את הסכין, מתכופף קצת, וכמו מוגלג ברברי מעביר את הסכין על החזה החשוף והמדהים של הארי.
הארי מתנשף בכאב בעוד הסכין מפלחת את עורו המושלם ודם אדום כהה זולג מן הפצע.
״תצרח בייבי״ המניאק שלא אמור לקרוא לבעלי בייבי מצחקק ״תצרח״
הארי מתאמץ לא להשמיע קול, ואני מעריץ אותו על זה.
גריפינדורי מטומטם.
דראקו מתיישב על רגליי של הארי, ביד אחת אוחז בכתפו החבולה וביד השנייה- האוחזת בסכין- חותך אותו שוב. מחלל אותו.
עד מהרה כל חזהו מתמלא בחתכים, חלקם עמוקים וחלקם שטחיים, והארי לא יכול שלא לצרוח בכאב.
אני מתכווץ.
אני לא יכול יותר.
אני צריך לעשות משהו. אני צריך לעצור את זה. אני צריך להפסיק אותו.
אבל אני לא יכול.
פיזית, אני לא יכול לזוז ממקום עומדי.
אני נופל על הברכיים וצועק, מתפלל שהארי ישמע אותי, ידע שהוא לא לבד, שאני פה.
אבל הוא לא שומע, ואני מוצא את עצמי בוכה בעוד דראקו השני מניח את הסכין על הרצפה לצידו וקורע את מכנסיו הקרועים ממילא של הארי בעזרת ידיו המוכתמות בדם של אהובי.

(ה.כ. טריגרים: דם, אונס, התעללות פיזית- עד סוף הפיסקה)

הוא צוחק בטירוף, עומד, ומוריד את מכנסיו שלו.
הארי שוכב, מכווץ מכאב על הרצפה למולו.
דראקו משפחת את עיניו להארי ובועט בו. חזק. הארי מתכווץ ופולט זעקת כאב.
דראקו צוחק ונוגע באיברו.
הוא פאקינג מאונן למראה גופו המדמם של הארי, כשכל מה שאני רוצה לעשות זה להקיא. ולבכות.
אני בוכה.
אני בוכה כל כך הרבה וכל כך חזק שכואב לי בעיניים.
כואב לי בכל הגוף.
דראקו מתכופף, מרים את רגליו של הארי על כתפיו ומחדיר אליו את איברו. (ה.כ. זה הכי קרוב לסמאט שאני יכולה לכתוב. זה למה כריסטינה היא זו שכותבת את הסמאטים.)
בזמן שהוא פאקינג אונס את בעלי הוא מרביץ לו. הוא נותן לו מכות.
הופך את עורו ליותר אדום ממה שהוא עכשיו.
הוא שורט אותו ועוד פאקינג דם מכתים את גופו המדמם של אהובי.
אני לא יכול יותר.
אני עוצם את עיניי בכאב, ואני יודע שזה לא בסדר. אני יודע שאני פחדן. אני יודע שאם בעלי סובל ככה גם אני צריך לסבול.
אבל אני לא יכול.
אז אני עוצם את עיניו, וכל מה שאני שומע זה את הצעקות החנוקות של הארי ואת הפגיעה של גופו של החלאה בגופו של אהובי.
ואז זה מפסיק.
הכל נהיה שקט לרגע. ואני פוקח את עיניי.
ואז אני כבר לא יכול להסיט אותן, למרות שזה עדיין לא נגמר.
דראקו הולך בשקט אל פניו של הארי המובס, המותש, וגומר בפיו.
הארי נחנק ומשתעל, ואני לא יכול עם זה יותר.
אני לא פאקינג יכול.
אני אוזר את מעט כח הרצון שיש לי, והולך אל דראקו. אל החלאה שנושאת את שמי ואת המראה שלי.

(טריגרים: סכינים, דם- עד סוף הפסקה)

אני מרים את הסכין מהרצפה, ודוקר את הגב שלו.
אני יכול לדמיין את הסכין נעוצה בו, את דמו הנוצץ מטפטף, זולג, מכתים את הגב שלו.
יוצר פסים אדומים.
אני מדמיין את עצמי מחזיר לו על כל מה שהוא עשה להארי, אבל הסכין לא ננעצת בגבו.
הדם לא זולג.
היא פשוט עוברת דרכו, ונעלמת באוויר.

ואז הוא מתלבש, ופשוט הולך משם.
״לך תזדיין!״ הארי צועק בעוד דראקו מתרחק, הולך לכיוון היציאה, ״לך תזדיין עם כבשה חולת איידס!״ , הוא אומר, וקולו נשבר מרוב דמעות חניקות שהשתחררו, וזולגות עכשיו על פניו.
אני נופל על ברכיי ליד גופו הרועד של הארי, ובוכה איתו, למרות שהוא לא יכול להרגיש בי, או לשמוע אותי, או לדעת שאני כאן, איתו, דואג לו, אוהב אותו.
אני מתייפח בקול, והארי מביט בי בעיניים שבורות. עיניים שחוו הכל. הוא מושיט את ידו, ואני לוחץ אותה.
הוא מחייך ואני רואה ששתיים משיניו שבורות, אבל בכל זאת יש לו את החיוך הכי יפה שאי פעם ראיתי.
הוא לוחץ את ידי חזרה, ואז עוצם את עיניו.
אני שוכב לידו, מקשיב לקול הנשימה שלו, ונרדם, כששתי הידיים  שלנו מחזיקות אחת בשנייה.

———-

שוב, אני כל כך מצטערת.