שברים | דרארי

פרק 12 | האם פגרים יכולים לישון?

אין לי כח לחפש מימ
קחו תמונה שהייתה לי בגלריה
—————-

(השם הגאוני של דוהילה, ועוד פרק שמוקדש לכריסטינה love_ga_and_hp כי בזכותה הפרק קיים)

נ.מ. ג׳יני

החיים טובים, עד שהם לא.
רגע אחד אתם יכולים לרקוד בזמן שיורד שלג עם הקראש שלכם (שהיא החברה של אח שלכם אבל אנחנו לא מדברים על זה), ורגע לאחר מכן אתם יכולים למצוא את עצמכם שוכבים על הדשא, בוכים, נאבקים לנשום, כי נזכרתם שעוד שבוע בדיוק חל יום השנה הראשון למוות של אמא שלכם.
מחר כריסמס.
בגלל זה רקדנו.
אני לא בקטע של לרקוד, אבל היא חייכה, ואי אפשר להגיד לה לא כשהיא מחייכת את החיוך המדהים הזה שלה.
אבל עכשיו אני לא רוקדת.
עכשיו אני בוכה ונחנקת על הדשא הקר, המתמלא לאט לאט פתיתי שלג.
"ג'יני" אני שומעת את לידיה כאילו ממרחק רב, למרות שאני יודעת שהיא ממש פה, לידי.
(ה.כ. מעכשיו ועד סוף הפרק הקריאה היא על אחריותכם בלבד- אני כותבת את זה בשבע בבוקר אחרי שלא ישנתי כל הלילה)
אני מתהפכת, שוכבת על גבי, עדיין נאבקת לנשום, ורואה שלוש דמויות מטושטשות. מטושטשות. מטושטשות.
מטושטשות זו מילה מוזרה.
אני רוצה לישון. 
לישון לנצח.
לישון ולא לקום יותר.
נמאס לי מהחיים שלי.
אני לא רוצה לחיות יותר.
אני לא רוצה לחיות בלי אמא.
אני לא רוצה שהמשפחה שלי תתפגר כמו המשפחה של אמא.
אני לא רוצה.
אני פשוט לא רוצה.
אז אני עוצמת עיניים ונותנת לחשיכה לעטוף אותי. לכרוך ידיים סביבי. למשוך אותי. לחבק אותי. להטביע אותי בתוכה.
(ה.כ. תקשיבו, עשטר פה עכשיו, ואנחנו במצב כפית, ואני מנסה לכתוב קטע רציני, אבל אנחנו צוחקות בגלל שאין לי סבתא שקוראים לה רחל)
והיא עושה את זה.
היא מושכת אותי למטה.
בלי לבקש רשות, היא מושכת אותי למטה, נוגעת בי, מחבקת ועוטפת, כורכת את עצמה סביב גופי עד שאני לא כלום, והחשכה ואני- אנחנו ישות אחת. אנחנו הכל, ואנחנו שום דבר.
אנחנו ריק.
ואז אני פוקחת עיניים, והחשיכה נעלמת, ואני שוב ג׳יני, אבל עכשיו אני מכוסה בשמיכה בחדר שלי, בחדר החמים והנעים שלי, כשדראקו יושב ליד שולחן הכתיבה, לידיה יושבת על קצה המיטה שלי, ורון מחבק אותי.
אני מרימה את עצמי לישיבה.
״איך את מרגישה?״ רון שואל, בעודו מתרומם גם הוא על המצעים הלבנים.
״עייפה״ אני מכריחה את עצמי לחייך, ושומטת את גופי חזרה למיטה.
רון צוחק ואומר משהו שאני לא שומעת, ואז שלושתם יוצאים מהחדר.
הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני נרדמת זה החצי חיוך החלומי של לידיה.

בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? (ה.כ. משהו משהו ילד אמיתי משהו משהו נו איך הולך השיר פתיחה של פינוקיו)
אני לבד בבית.
אני לא יודעת איפה האחים שלי או לידיה.
אני יורדת למטבח, ואני לא יודעת למה.
הגוף שלי פועל ואין לי שליטה עליו.

(טריגר פגיעה עצמית, דם, דברים בסגנון- אין לי כוח לפרט, אני עייפה מדי בשביל זה)

אני לא יודעת למה, אבל כשאני מצמידה את סכין המטבח לפרק כף ידי, אני יודעת שזה מה שאני רוצה לעשות, גם אם זו לא הייתי אני שהורתה ליד שלי לקחת את הסכין האדומה.
נמאס לי.
אני רוצה לשקוע בחשיכה ההיא לנצח, וזה מה שאני עושה.
הסכין משסעת את עורי החיוור, ודם אדום כצבע הסכין זולג על ידי, יוצר צמיד מחליא סביב פרק היד.
הכאב המתוק מכה בי, ואני מברכת אותו.
אני ממשיכה במלאכה, מפעילה לחץ על סכין המטבח האדומה, להבה מפלח את עורי, חותך את בשרי, מרטש את וורידיי.
הדם הנוצץ לאור השמש השוקעת מכתים את רצפת המטבח, ומלכלך את חולצתי הצהובה כאשר אני נופלת.
הרצפה המוכתמת פוגשת בראשי, והפגיעה גורמת לכאב הראש והסחרחורת שכבר קבעו להן מקום קבע במעמקי ראשי להחריף.
כתמים שחורים מופיעים בקצות שדה ראייתי, ואני עוצמת את עיניי על מנת לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
אני רוצה לישון.
אני הולכת לישון.
אני מרוקנת את ראשי, ובמקביל הדם מתרוקן מוורידי, ואני הולכת לישון.
אני הולכת לישון.
אני הולכת לישון.
אני הולכת לישון.
לילה טוב.
(ה.כ. תשע וחצי בבוקר, גם אני הולכת לישון)
—————————
הנה פרק
אני לא יודעת למה אני ערה עכשיו
ישנתי פחות משש שעות
באלי לישון :(