שברים | דרארי

פרק 26 | לדוד משה הייתה חווה, ואז הוא מת

השם הגאוני של דוהילה שתמיד מגיע בדיליי כי המטומטמת מטומטמת

נ.מ. רון

שתי הלוויות, אחת אחרי השנייה, יום אחרי יום.
זה יותר מידי.
אני לא.. אני לא יודע איך אני אוכל להמשיך לחיות אחרי זה.
לידיה ואז ג'יני.
אני באמת לא יודע איך אמא שרדה את כל זה.
עברו שבועיים מאז, ודראקו ואני עוברים על החפצים של ג'יני.
מאות, אם לא אלפי, מכתבים שמורים בתוך קופסאות במדף העליון של הארון שלה, ממוענים לבני המשפחה המתים שלנו.
ג'יני...
במהלך ההלוויה של לידיה היא ניסתה להתעתק הביתה, אני מניח, וגיזררה את עצמה.
עד שגילינו את זה כבר היה מאוחר מידי.
אני עדיין לא תופש את זה.
ג'יני איננה. אחותי התאומה. החברה הכי טובה שלי. היא איננה, ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותה.
ולעזאזל, אני מרגיש כל כך חסר אונים וריק. אני פשוט מרגיש ריק.
אני עדיין קורא לה לפעמים- כשאני לא מוצא חולצה, ואני צועק לה מהחדר שלי כי איכשהו היא תמיד יודעת איפה החולצות שלי, או כשאני מכין לאכול ושואל אותה מה היא רוצה.
כשאני קורא לדראקו מפגר אני עדיין מצפה שהיא תנזוף בי ותגיד לי שזו לא קללה.
אלה דברים שנראים כל כך חסרי חשיבות ומיותרים בדרך כלל, אבל עכשיו, כשהיא לא פה כדי לעשות אותם, הם כל כך חסרים לי.
היא כל כך חסרה לי.
אני מקפל את אחת הגלימות שלה כדי להכניס אותה לארגז, והדמעות חוזרות להציף את עיניי ולזלוג במורד פניי.
לא ידעתי שאני עוד יכול לבכות.
חשבתי שהדמעות נגמרו.
בשבוע הבא חל יום השנה למוות של אמא.
אני לא חושב שאני יכול להמשיך עם זה.
אני לא חושב שאני יכול להמשיך לחיות.
החיים כל כך ריקים וחסרי חשיבות.
אני לא יודע אם אני יכול לשרוד את זה, את כל המוות הזה.
יש יותר מידי ממנו.
אני רוצה.. אני רוצה למות. אני לא רוצה להמשיך לחיות בעולם הזה, כשכל אחד יכול למות בפתאומיות כזאת.
אבל אני לא יכול למות.
אני צריך להיות פה בשביל דראקו.
אני צריך להיות פה בשביל אמא וג׳יני ולידיה.
אני צריך להיות פה בשבילי.
לחיות זה חשוב. לחיות זה חשוב. להיות זה חשוב. לחיות זה חשוב.
אני חוזר על המנטרה בראשי, מנסה לשכנע את עצמי, מנסה לחקוק אותה בראשי.
כאנחנו מסיימים לארוז את הבגדים שלה בקופסאות, אני שם לב שהחשיך בחוץ, וכבר אחרי השקיעה.
״מה השעה?״ אני שואל את דראקו בעודי סוגר את הארגז האחרון בעזרת שרביטי.
״עשר וחצי״ דראקו אומר ויוצא מהחדר, ״אני יוצא לבר״.
הוא אפילו לא מנסה להסתיר את זה, את בעיית השתייה שלו.
הוא מבלה בבר את רוב שעות היום, וזה אילץ אותי לחזור לעבוד במשרה מלאה, וגם למצוא עבודה מוגלגית, ליתר ביטחון.
הסיוטים ממשיכים להכות בי, והם יותר גרועים מאז התאונה. תאונות.
בכל פעם שאני עוצם את עיניי, אני רואה את גופה החבול של לידיה, ואת גופה המרוטש של ג׳יני.
אני רואה את גופתה של אמא מרוסקת על הדשא בחצר המחילה.
אני רואה את גופו של דראקו, מרוסק אחרי קטטה. זה קורה הרבה בזמן האחרון.
אני ישן שעתיים בכל לילה, לא יכול לשאת את הסיוטים יותר מידי זמן.
הם חונקים אותי. דוקרים אותי. משספים, מענים, הורסים אותי.
אני לא יודע עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך ככה.
אני לא יודע עוד כמה זמן אני אוכל לשרוד.
אבל אני אנסה. אני נשבע שאני אנסה.
אני לא יכול לוותר.
בשביל דראקו. בשביל אמא. בשביל ג׳יני ולידיה.
בשבילי.
——————————
מי כותבת פרקים במקום ללמוד למבחן שלה במתמטיקה? ~נחשו~