שברים | דרארי

פרק 28 | בהריון עם המגפיים

השם הגאוני של דוהילה כמובן

נ.מ. דראקו וויזלי האידיוט

(טריגר: שכרות, כל הפרק)

הראש שלי מעורפל, אבל לא אכפת לי.
אני לא מרגיש.
זה טוב.
רגשות זו המצאה נוראית.
מי המטומטם שהחליט שרגשות זה דבר חיוני? למה לעזאזל?
אבל יש תרופה!
אלכוהול = תרופה לרגשות.
וזה מאוד מקסים (ה.כ. ובריא).
אבל גיליתי שאלכוהול גורם לי לעשות דברים מטומטמים.
כמו, למשל, להיקלע לקטטה עם שלושה בריונים ברחוב.
ועכשיו אני בטוח שאני הולך למות.
לידיה המטומטמת מתה ולא יכולה לטפל בי, וג׳יני הטיפשה... מתה! אני מצחקק, ג'יני מתה! ג׳ינימתהג׳ינימתהג׳ינימתה. ג'יני מתה!
אני מצחקק, והבריונים המטומטמים חושבים שאני מתגרה בהם.
תעזבו אותי! אני סתם שיכור! ואידיוט! אבל אני שיכור! אז מותר לי להיות אידיוט!

(טריגרים: אולר, מכות, דם, ועוד בסגנון- עד סוף הפרק)

אני לא חושב שלבריונים אכפת כל כך, כי הם מתקרבים, ואחד מהם מוציא אולר מכיסו האחורי.
מוגלגים מטומטמים, למה אתם סוחבים אולרים בכיסים?
הא, אולרים בכיסים זה חרוז.
אולרים בכיסים אולרים בכיסים. (ה.כ. העובדה שזה מצחיק אותי. אולרים בכיסים אולרים בכיסים)
איפה הייתי? אה, כן, הבריונים מתקרבים אליי באיום, והבריון השמאלי, עם השיער השחור הקוצני, תופס את ידיי מאחורי גופי ועוטף אותן בתוך כפות ידיו הגדולות. 
נו באמת.
אם אתם רוצים לריב, תעשו את זה הוגן!
הוא שולח יד אל כיס הג'קט שלי, מוציא משם את הארנק ואת השרביט שלי, לוקח את הכסף מהארנק, שובר את השרביט היפה שלי וזורק את הארנק הריק ואת שברי השרביט על הרצפה המטונפת.
הבריון האמצעי הולך לכיווני באיטיות, המגפיים הכבדים שלו משמיעים קולות גריסה עמומים בעודו מתהלך על הרצפה המלוכלכת, מלאת העלים.
בלי גינונים מיותרים, הוא מניף את אגרופו ופוגע באפי.
תחילה, אני שומע את קול הפיצוח של עצמות האף היפה שלי, ואז אני צורח בכאב, ומרגיש את הדם זולג אל תוך פי, טועם את הטעם המתכתי שלו.
אני מצחקק כשאני חושב על מחשבה מצחיקה- זה כמו חמשת החושים.
אני שומע את האף שלי נשבר- חוש השמיעה.
אני מרגיש את הדם- חוש המישוש.
אני טועם את הדם שלי- חוש הטעם.
ואז אני רואה את הבריון עם האולר מתעצבן ופותח את כיסוי העור של האולר- חוש הראייה!
עכשיו רק חסר חוש הריח.
אני מניח שריח הזבל המעופש בסמטה יכול להתאים.
(ה.כ. הייתם מאמינים שעכשיו שתים עשרה בצוהריים ולא שלוש לפנות בוקר?)
הבריון עם האולר אומר משהו, אבל בגלל הדם הפועם באוזניי אני לא שומע אותו.
הוא צוחק, מסתכל על חבריו, ומחדיר את הסכין לבטני.
הוא מסובב אותה פעם, פעמיים, שלוש, ואז מוציא אותה,
ואני יכול לראות את הדם מבריק לאור מנורות הרחוב.
אוי, אני הולך למות.
וזה כואב.
מי חשב שלמות זה כל כך כואב?
הבריון עם השיער השחור עוזב את ידיי, ואני נופל לרצפה. איכס.
הוא בועט בפניי, ומרלין, מה יש להם מהפנים שלי?
הבריון עם המגפיים בועט בחזי, ואני מחרחר, מנסה להזרים חמצן לריאותיי.
אני משתעל, ומישהו צועק עליי לסתום.
הם ממשיכים לבעוט בי בעודי מקופל על הארץ, דמעות חמימות זולגות מעיניי.
אני הולך למות, דראקו ימות, וג׳יני מתה, ולידיה מתה, ואמא מתה, וכוווולם מתים.
חוץ מרון.
גם רון ימות?
רון לא יכול למות!
אם רון ימות, מי ידאג שמשפחת וויזלי תמשיך להתקיים?
למרות שאני לא חושב שתהיה מישהי שתסבול את רון כל כך הרבה זמן- עד שהם יתחתנו ויעשו ילדים. אבל אל תגלו לו.
אני עדיין לא מבין איך לידיה סבלה אותו.
זה בגלל ג'יני, אני מניח.
למרות שהוא פשוט יכול להכניס מישהי להריון.
תזכירו לי להגיד לו להכניס מישהי להריון.
אה, רגע, נכון- אני לא יכול. אני גוסס. שוב.
הבריון (ה.כ. זה תיקן לי ל׳בהריון׳ מה-) עם המגפיים בועט בראשי עוד פעם אחת, מצמיד אותו לקרקע, ואני שומע צלצולים וקולות צחוק מרוחקים.
ואז שחור.
ואני לא שומע כלום.
וכנראה שאני מת.
אז ככה זה מרגיש למות?

———————————
מתקרבים לסוף אנשים.