שברים | דרארי

פרק 24 | לנשום! לנשום! לנשום! נא למות כבר!

השם הגאוני של דוהילה~~
—————————————
נ.מ. דראקו וויזלי

הלוויות.
הלוויות זה לא דבר נחמד.
הן מזכירות לי את ההלוויה של אמא.
רגע, למה אני מדבר ברבים? ההלוויה של לידיה הייתה היחידה שהייתי בה מאז אמא.
אני אהיה כנה ואגיד שההלוויה עצמה לא קשה לי במיוחד.
לידיה ואני לא דיברנו הרבה, היא הייתה נחמדה, אבל שמחה מדי לטעמי, כך שההלוויה שלה לא הייתה קשה בשבילי.
אלה היו הזכרונות.
אמא בארון הקבורה.
רון בוכה.
ג'יני מנסה להיות חזקה, אך דמעות חומקות מעיניה.
לונה לאבגוד, נוויל לונגבוטום, רובאוס האגריד, מינרווה מקגונגל, שאר המורים בהוגוורטס, ועוד חברים של אמא שלא זכרתי את שמם, כולם בוכים.
שר הקסמים בעצמו הגיע להלוויה שלה.
בהתחלה לא הבנתי למה, ואז נזכרתי שאמא הייתה פעם שרת הקסמים- לפני שהמשפחה שלה התחילה להתפגר.
בכל מקרה, הזכרונות מעיקים עליי הרבה יותר מהלוויה של לידיה.
ואני יודע שזה דבר נוראי להגיד, אני באמת יודע, אבל זה מה שיש.
אני לא יכול להתחיל לדמיין מה עובר על רון וג'יני.
הזיכרונות חוזרים.
אני דוחק אותם הצידה.
לא עכשיו.
עכשיו צריך לנחם את רון וג'יני. לעזור להם.
אוי מרלין, אני לא טוב בדברים האלה.
אני מעביר ידיים מיוזעות בשערי הבלונדיני, ומתקדם אל עבר ספסל העץ עליו יושבים שניהם.
ואז אני מתחרט, וחוזר אל ספסל העץ הנחמד עליו ישבתי עד עכשיו.
הלוויות גם מזכירות לי את הימים בהם אמא נהגה לבלות בחלקת הקבר של המשפחה שלה. והיו הרבה כאלה.
אני לא חושב שאני מעריץ גדול של הלוויות, וגם אם ההלוויה הספציפית הזאת לא קשה לי במיוחד- אני מקווה שלא אהיה חלק בעוד כמה מהן (ה.כ. keep dreaming baby).

נ.מ. ג׳יני

לנשום.
לנשום.
לנשום.
לנ-
לנשום ג׳יני, לעזאזל!
אני לא יכולה לנשום.
דמעות עולות בעיני, ודפיקות הלב שלי מאיצות.
אוי, התקף חרדה
אוי, חשבתי שנפטרתי מהם
אוי, נכון, נפטרתי מהם בזכות לידיה
אוי, נכון, לידיה מתה
אוי
פשוט אוי
אני שונאת את המוגלגים המזדיינים.
אני שונאת את המכוניות המזדיינות שלהם.
אני שונאת העובדה שלידיה ורון היו צריכים לנסוע במכונית המזדיינת.
אני שונאת את המוגל המזדיין שנהג במכונית המזדיינת שפגעה בהם.
אני שונאת את העובדה שהרופאים המוגלגים המזדיינים לא יכלו להציל אותה.
אני שונאת את העובדה שלידיה מתה.
וגם אם אני אשמע כמו בן אדם נוראי, אני שונאת את העובדה שרון יצא מזה עם נקע זעיר במפרק כף היד, ולידיה נהרגה.
אני פאקינג שונאת את העולם המזדיין הזה.
עד שדברים התחילו להסתדר.
עד שסוף סוף הצלחנו להסתדר.
אין לי כח. נמאס לי.
אני שונאת את העולם.
רון ולידיה החליטו לנסוע ללונדון ביחד כדי להפיג את המבוכה ששררה ביניהם מאז שלידיה ואני התחלנו לצאת.
מכונית מזדיינת התנגשה בהם.
הנהג המוגל המזדיין יצא מזה ללא פגע, ורק לידיה נהרגה. פאקינג לידיה.
אני בוכה בלי שליטה עכשיו, ומזכירה לעצמי להמשיך לנשום.
אני קמה מהספסל ומועדת, אבל מצליחה לייצב את עצמי ויוצאת משם. אני צריכה לצאת משם. אני בורחת. פאקינג בורחת.
נמאס לי.
אני לא רוצה יותר.
אני לא יכולה יותר.
מחשבותיי נודדות בין גופתה של לידיה, ההלוויה של אמא, פניו שטופות הדמעות של רון, והזכרונות.
שבוע.
זהו.
היינו ביחד שבוע.
דמעות ממשיכות לזלוג על פניי, מציפות את עיניי כל פעם מחדש, גם אחרי שאני מוחה אותן. זה כואב. זה פאקינג כואב.
החזה שלי מתכווץ ואני נופלת על הדשא הלח.
אני מתקפלת בכאב ומתייפחת, ואז אני מתעתקת למחילה, והדבר האחרון שאני זוכרת הוא הכאב המחליא בבטן שלי.

——————-
קולות של למה לקח לי כל כך הרבה זמן לרצוח מישהו
אני מדרדרת