השם הגאוני של דוהילה בפעם האחרונה~
----------------------------------------
נ.מ. דראקוש פוטר
(ה.כ. סמאט מאת שאני s1h1a1n1i1 {הידעת? היא זו שבזכותה העגבנייה הסקסית קיימת} עד סוף הפסקה, ויש דרארי בפאנפיק דרארי שלי, מי היה מאמין?)
סופסוף הוא המשיך. הוא התעסק שוב עם הטרנינג שלי, מוריד אותו למטה יחד עם הבוקסר הלבן שלבשתי, שכבר הספיק להתרטב עוד לפני שהוא אפילו התחיל להוריד את בגדיי.
״חרמן...״ הוא גיחך, נותן לי לרגע רצון להרביץ לו.
״שתוק ותעשה את זה כבר-״ התחננתי.
הוא גילגל את עיניו בחיוך מרוצה, מוריד גם הוא את מכנסיו ומבלי להוסיף עוד מילה הוא חדר אליי.
אני חושב שצרחתי עכשיו, אבל אני לא בטוח בזה. (דראקו הנקבה חהחה)
גבי התקמר, עיניי נעצמות, ראשי עולה למעלה וחושף יותר טוב את צווארי.
מבלי שהזדקקתי לתת לו רמזים הוא התחיל למצוץ נקודה ימנית בצווארי.
איכשהו מצאנו את עצמנו בבית ההוא, המבודד, שרחוק מהכל.
אנחנו שוכבים על המיטה, מכוסים בשמיכה, עירומים כביום היוולדנו.
הארי מחבק אותי, ואני נשען אל לול החיבוק, שמח במגע המוכר, המנחם.
כל כך התגעגעתי לזה.
לא חשבתי שזה יקרה, אחרי כל מה שעבר עלינו, אחרי כל מה שעברנו.
כל פעם שמשהו נראה בסדר, כל פעם שהחיים שלי נראים טובים לרגע, משהו קורה ושובר את הכל.
גם עכשיו, כשהארי ואני שוכבים בשקט במיטה, מחובקים, מקשיבים אחד לנשימותיו של השני, אני לא יכול לעצור את הראש שלי מלדמיין תרחישים שונים שישברו את הבועה האוטופית הזאת, כמו ששאנון שוברת את סופי כל ספר בכל כך הרבה דרכים (ה.כ. סופי פוסטר היא ילדה מסכנה)
"על מה אתה חושב?" הארי שואל ומנשק את קודקודי, "לא יודע" אני ממלמל בעייפות ומרגיש את חיוכו.
"לך לישון" הוא מגחך, "זקן"
אני מתרומם על מרפקי ומביט בו, "זה לא הופך אותך לטליאופיל?" אני מחייך חצי חיוך ומגחך
"טליאופיל?" הארי מכווץ את גבותיו בבלבול, "היית יותר מידי זמן עם הרמיוני לבד בייב"
אני צוחק, ולפני שאני יכול להשחיל מילה נשמעת דפיקה על הדלת.
אני מתרומם, מתכוון לקום ולפתוח אותה, אבל הארי מנשק אותי ברכות על השפתיים ונעמד, ואני זוכה לראות בצורה מושלמת הכל.
הוא מחייך וקורץ, ואז מתלבש, והולך לפתוח את הדלת.
בינתיים אני מחפש את הבגדים שלי, ומוצא אותם על הרצפה, אבל לא יכול ללבוש אותם.
למה? כי להארי אף פעם לא היה ערך לבגדים, הוא אוהב לקרוע אותם, ולא מתחשב ברגשות שלהם.
איכ.
אבל זה היה שווה את זה.
אני מוציא בגדים חדשים מהארון, מתלבש, ומוצא את הרמיוני, פנסי, סיריוס בלק, לילי וג'יימס פוטר, רמוס לופין והארי יושבים על הספה ומסתכלים עליי.
אוי לי.
אוי מרלין.
מה עשיתי שזה מגיע לי.
אני בן אדם נחמד בסך הכל.
'פאק יו' אני חושב כשאני רואה את המבט המשועשע על הפנים של הארי.
אני מתיישב על הכורסה ומנסה לסדר את השיער המדהים שלי כי אני בטוח שהוא מאוד מבולגן עכשיו, כי, טוב, עשינו סקס. הרבה.
הארי האידיוט מציג אותי להורים שלו.
סיריוס בלק יורד על הארי כי הוא שנא אותי במהלך שנותינו בהוגוורטס, והארי צוחק.
הוא מאושר.
ואנחנו ביחד.
והכל יהיה בסדר מעכשיו.
בלילה אני שוכב לצד הארי במיטה, ואנחנו משלימים פעמים.
הידיים שלנו שלובות, ואנחנו מפטפטים בקלילות, ואני חושב שיותר טוב מזה לא יכול להיות.
זה מושלם, והלוואי שהרגע הזה ישאר לנצח, אבל זה אני, וזה הארי, אז ברור שמשהו יקרה.
״דראקו״ אומר הארי, רצינות מתגנבת לקולו, ״אני צריך לספר לך משהו״.
------------------------
אאא מתתי בזמן האחרון
אני מאשימה את בית ספר ואת המצב הנפשי הכושל שלי
נו טוב
האפילוג יעלה ביום ראשון.
פאקינג שיט
באלי לכתוב עוד פאנפיק דרארי עכשיו-
אבל אין לי רעיונות--
YOU ARE READING
שברים | דרארי
Fanfictionפאנפיק המשך לit's all because of me - אחרי שהרמיוני התאבדה שלושת ילדיה שבורים, כל אחד מבטא את זה בדרך אחרת, אבל הם שבורים. דראקו (וויזלי) בורח לאלכוהול. ג'יני סובלת מהתקפי חרדה בכל פעם שהיא יוצאת מחדרה. רון סובל מסיוטים עקב מציאת גופתה של אימו. ...
