שברים | דרארי

פרק 20 | להתקלח במיץ פטל

השם הגאוני של דוהילה כמובן

נ.מ. דראקו (וויזלי)

(ה.כ. כבר פרק 20 ואף אחד עדיין לא מת. תכינו את עצמכם נפשית, זה הולך להשתנות בקרוב)

אני שומע דפיקה בדלת ונאנח.
אני פותח אותה, והאור מסנוור אותי. האנגאובר (ה.כ. חמרמורת) מזדיין.
לידיה עומדת בפתח, לבושה בגלימה שחורה מגוהצת, שיערה החום אסוף בפקעת לראשה, ואצבעותיה משחקות אחת בשנייה בעצבנות.
היא שואלת אם ג׳יני בבית, ואחרי היסוס קל אני מכניס אותה ומוביל אותה לחדר של ג׳יני.
אני בטוח שזה רעיון רע, אבל נו טוב.
ההאנגאובר חזק מדי ואין לי כח לחשוב בהיגיון או על ההשלכות.
אני פותח את הדלת ומשאיר אותה שם, והולך למקלחת. אני מתקלח במים קרים, מקווה שזה יעזור קצת לכאב הראש.
ואז אני רואה את סכין הגילוח הכחול.

(טריגר: פגיעה עצמית, אובדנות, דם- עד סוף הפסקה)

לא עשיתי את זה הרבה זמן, אבל לפי ההיגיון- אם כואב ביד לא כואב בראש.
או שסתם יכאב לי גם ביד וגם בראש.
אבל, כמו שכבר אמרתי, ההאנגאובר חזק מדי ואין לי כח לחשוב על ההשלכות, אז אני צופה בדם מכתים את המקלחת, את המים הוורודים מתנקזים ומיד מוחלפים בחדשים.
אני מברך את ריח הדם המתכתי, את הכאב המתוק, את הדם היפהפה, וגם את הצלקות. אני מברך את כל החבילה- ולא, לא את החבילה שאתם חושבים עליה, תסתמו את הפה. (ה.כ. מאשימה את השעות)
אני ממשיך לפצוע את עצמי, לבתר את ידי הימנית, לפעור חתכים בעורי.
הכאב הזה כל כך יפה.
כאב הראש נעלם, או שהוא סתם ברח לאנשהו, פוחד מהדם, מסתתר. (ה.כ. השעות. אלה השעות.)
הדם זולג מידי באיטיות, הטיפות הארגמניות המוכרות כל כך שנובעות מעורי הפצוע זולגות לאיטן מפרק היד ותוך שניות מצטרפות לשלולית המים הוורודים על יד פתח הניקוז.
אני שומע דפיקה על הדלת ומהבהלה שומט את הסכין על הרצפה, וזו מקרקשת בתגובה. אני מתכווץ ומניח מגבת על החתכים במפרק כף ידי, שמיד נצבעת באדום כהה.

״אני מתקלח!״ אני צועק, ומתכווץ מעוצמת ההד. האנגאובר מזדיין שלא מסכים לעבור. כאב הראש חזר.
״לא אכפת לי! צא משם עכשיו אידיוט!״ אני שומע את רון צועק בחזרה, ויודע כי האידיוט יפתח את הדלת בכח אם יצטרך.
אוי מרלין.
אני חובש את היד שלי, לובש חולצה ארוכה, משמיד ראיות ומנקה את המקלחת, ואז פותח את הדלת באגרסיביות ומביט ברון האימבציל.
״מה אתה רוצה״ אני שואל, אך השאלה נשמעת יותר כמו אנחה עייפה וקצת אגרסיבית. הוא מסיט את השיער הרטוב מהמצח שלי, והולך אל חדרי, ורון בא אחריי.
״אתה לא מאחר לעבודה?״ הוא מרים גבה, ואני מזכיר לו שאני צריך להיות שם רק עוד שעה ומשהו.
הוא מסתכל עליי בספקנות ואני מראה לו את השעה. ואז קולט שאני באמת מאחר.
״לעזאזל!״ אני צועק, וממהר לנעול נעליים. הראש שלי צורח (האנגאובר מזדיין), פרק כף היד שלי פועם בכאב, הזרת ברגל נתקלה ברגל הכיסא, ורון האימבציל רק מגחך.
אני שומע אותו ממלמל משהו שנשמע כמו ״מגיע לך״, והוא יוצא מהחדר, עולה במדרגות ונעלם איפשהו.
אני ממהר לחדר של ג׳יני כדי להגיד לה שאני הולך לעבודה, לא דופק, ומתחרט על זה מיד.
התמונה הזאת, של לידיה וג׳יני, ביחד, חסרות בגדים, עושות.. דברים... אף פעם לא תצא לי מהראש.
אני סוגר את הדלת, צועק ״אני יוצא!״ ומתעתק משם כשקול הצחוק שלהן ממלא לי את הראש.
יום מקסים שיהיה לי.
אוי מרלין. מה עשיתי שזה מגיע לי.
—————-
אז בת דודה שלי החליטה שזה יהיה חכם לזרוק עליי סליים. 
אני מגלחת את החלק הזה של השיער
וויש מי לאק