שברים | דרארי

פרק 7 | מי רוצה להרוג הארי מת?

הפרק מוקדש לברוקלין :)
אין לה וואטפאד אז קחו את האינסטגרם שלה harry.fangirl_
הוא לא היה קיים בלעדיה
היא אמרה לי לכתוב אותו
—-
וקחו גם את האינסטגרם של דובי 😌
_dobby_fangirl
———————————————-

נ.מ. דראקוש פוטר

אני מתחיל לחשוב שזה לא יגמר אף פעם.
אני אסבול לנצח נצחים וזה אף פעם לא יפסק, וכשאני חושב על זה- כנראה שזה מגיע לי.
הצטרפתי לאוכלי המוות, התעללתי בהארי בשנות לימודינו בהוגוורטס, אפשרתי לאוכלי המוות לפלוש להוגוורטס ולהתחיל את המלחמה שגזלה מאיתנו כל כך הרבה, בגדתי בהארי עם הרמיוני, הרשימה פשוט לא נגמרת.
אז זה מגיע לי, וגם אם אני אסבול לנצח, זה יהיה בסדר, כי זה מגיע לי.

(ה.כ. ברוקלין נתנה לי לי את הרעיונות להתעללויות הבאות, הפרק קיים בזכותה)

אני מוצא את עצמי בחצר של המחילה, היא לא נראית אותו דבר.
נדנדת עץ הייתה קבועה בתוך הדשא, בית עץ היה בנוי על עץ שלא זכרתי שהיה שם, והייתי יכול להמשיך למנות את הדברים שהשתנו בחצר המחילה, אם לא הייתי שם לב לדמות העומדת על הגג, בדיוק באותו מקום בו אני עמדתי כשהחלטתי לשים קץ לחיי, אך זה לא היה אני.
אני מתחיל לרוץ לכיוון הרמיוני בעודה נופלת מטה במהירות, ואני כמעט מצליח. כמעט. אבל גופתה כבר משטחת על הקרקע, והדם מכתים את הדשא.
דמעות מתחילות לזלוג על לחיי, אני נופל ארצה על ברכיי.
איכשהו- אני לא יודע איך- אני יודע שזה קרה. אני יודע את זה. אני פשוט יודע. הרמיוני מתה. באמת מתה.
אני מתיישב על הדשא, עוטף את ברכיי בעזרת זרועותי, וטומן את ראשי בידיי, מחכה שתת המודע שלי ישלח אותי לסיוט אחר, אבל זה לא קורה.
במקום זה, כשאני מרים את ראשי, אני שם לב שהשמיים הפכו כהים והתמלאו בכוכבים, והירח המלא מפיץ אור.
אני צופה בדמות קורסת לצד גופתה של הרמיוני, ודווקא כשאני שנייה מלראות את פניה של הדמות התת מודע המטומטם שלי שולח אותי משם.

עצב.
כעס.
אכזבה.
ושוב עצב.
זה כל מה שאני מרגיש לפני שאני פותח את העיניים.
היא התאבדה.
היא נטשה את הילדים שלה והתאבדה.
אולי אין לי זכות דיבור, אבל היא התאבדה.
לי לא היו ילדים.
לי לא היה אף אחד.
אבל היא נטשה אותם, השאירה אותם לבדם.
אבל אז אני פותח את העיניים, והרגשות השליליים מתחלפים ברגשות חיוביים.
הארי.
הוא עומד מולי.
הארי שלי.
הארי שלי עומד מולי ומסתכל עליי.
הוא ממש שם.
ולא כמו בסיוטים הקודמים, הוא מסתכל עליי. כאילו הוא יודע שאני שם, הוא יודע שאני שם ומסתכל עליי.
״הארי״ אני לוחש, דמעות נקוות בעיני.
"שקט דראקו, אתה מוכן לסתום פעם אחת בחיים שלך?"
מה?
"אני לא מאמין שעשית את זה" הוא בוכה. הרגשות השליליים חוזרים, העצב, הפחד, האכזבה "אני לא-" הוא נחנק ומתחיל שוב "אני לא יכול- אתה שכבת עם הרמיוני, עם החברה הכי טובה שלי, איך יכולת? אתה התנגדת לילדים כל כך הרבה זמן, ואיתה? מכל האנשים?"
"ילדים?" מה? על מה לעזאזל הוא מדבר?
"אל תשחק את עצמך מטומטם מאלפוי, אתה יודע על מה אני מדבר" השם מאלפוי חודר אל ליבי כמו סכין. הוא קר וצורב וכואב.
"אני לא-"
"לך ולהרמיוני. יש לכם ילד בן 18. קראתם לו דראקו. אנחנו אפילו לא היינו גרושים! זה היה ריב אחד. אחד!"
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"תפסיק!" הוא בוכה ומכה אותי בחזי "אתה רק הופך את זה לגרוע יותר, תפסיק לשחק את עצמך טיפש" הוא לא מפסיק לבכות וזה כואב לי יותר מהשם מאלפוי.
"אני לא-"
"תסתום, בבקשה ממך, תסתום" ואז הדמעות שלו מאדימות. דם זולג מעניו והוא מתמוטט על הקרקע לרגליי, ודם ממשיך לזלוג מעיניו, ועכשיו גם מאפו ומאוזניו ומפיו, ואז הוא מתחיל להיחנק  ואני מנסה לזוז ולא מצליח, אני דבוק לרצפה ולא מצליח להזיז את הרגליים או את הידיים ואני צופה באהובי, פעם נוספת, מת.

—————————

שיט חשבתי שהפרק היה יותר ארוך
נו טוב