שברים | דרארי

פרק 21 | מקימים מקדש לאזור המקודש

השם הגאוני של דוהילה כרגיל

———————————————————
נ.מ. דראקוש פוטר

אף פעם לא חשבתי שיהיה לי ילד, אבל עכשיו, כשאני יודע שיש לי, אני רוצה להרוג אותו כדי שהוא יגיע לכאן, ואז לחנוק אותו.
פשוט לחנוק את הבן של—
עם כל כמה שאני בנאדם נוראי, ואני יודע שאני כזה, הוא חתיכת—
״אני לא אעשה רשימה. אני לא! באמת שלא. אל תסתכלו עליי ככה חבורה של בני אמברידג׳-״ אני אומר להרמיוני ופנסי בעודן יושבות על ספה ירוקה-כסופה (אני יכול לנחש מי בחרה אותה) במקום בו הן גרות ומביטות בי חוטף עצבים על הבן האידיוט שלי, ״אני מכבד אותו ואני לא אעשה את זה״
״אני בטוחה בזה״ אומרת פנסי בסרקסטיות ומצחקקת.
״אז נתחיל בזה שהאידיוט הקטן פאקינג אלכוהוליסט.״ מסתבר שאנחנו יכולים לראות מה אנשים חיים עושים. זה מגניב. זה גם אומר שיש סיכוי גדול שהארי ראה אותי מזדיין עם הרמיוני, אבל אני בוחר לא להתייחס לזה.
״שמעו, אני לא שופט (ה.כ. בכלל לא), אבל אני איבדתי את כל המשפחה שלי תוך חצי שנה וכל מה שעשיתי היה לעשות סקס עם הרמיוני. פעם אחת. זהו! האידיוט הקטן פאקינג שותה. ופוגע בעצמו. והוא- הוא שכב עם הפאקינג אח שלו! מה, בשם מרלין, עובר עליו? למה שהוא-״
״דראקו״ הרמיוני אומרת, וכשאני לא עוצר היא מרימה את קולה וקוראת בשמי באגרסיביות. שכחתי כמה היא יכולה להיות מפחידה.
״דראקו לא בנאדם רע, הוא פשוט... קשה לו.״ היא מביטה בעיניי, מתחננת שאבין, ״אף אחד לא מתמודד עם אבל באותה צורה, ועם כל מה שקרה בהוגוורטס, היה לך זמן להתרגל למוות- במיוחד בגלל המשפחה שלך, ואיך שגדלת. אז הוא עשה טעויות, וזה בסדר, הם יהיו בסדר, אני בטוחה בזה״
אני מתיישב על השטיח באנחה מתוסכלת, ולוחץ בידיי על עיניי.
אני נשכב לאחור, וממלמל ״אחלה נאום״ להרמיוני, מחייך בתגובה לצחוקה.
אני בוחן את הרמיוני ומבין כמה השנים שינו אותה.
קמטים חקוקים בפניה, שורשי שיערה לבנים, הציפורניים שלה כסוסות, מה שאני מניח שקרה בגלל מתח או עצבנות, קולה הפך צרוד ועיניה עייפות יותר, אבל היא עדיין הרמיוני, למרות שהזדקנה (ה.כ. נו שיט שרלוק).
אבל זה מאוד מוזר, לראות אותה ככה, במיוחד אחרי שהמראה שלי לא השתנה, וגם לא זה של הארי.
״היי, דראקו״ פנסי מעירה אותי מהחלומות בהקיץ, ״תפסיק לבהות בחברה שלי, אידיוט״
אני צוחק ונעמד, מתקרב אליה קצת ואומר, ״אני שכבתי עם החברה שלך״
פנסי מביטה בי, ואם מבטים היו יכולים להרוג- לא היה קורה כלום כי אני כבר מת.
אבל המבט שלה יופיע בסיוטים שלי.
היא קמה מהספה, מרימה את רגלה ובועטת באזור המקודש שלי. כן, שם.
חתיכת-
אני מתפתל על הרצפה מכאבים, ומעדיף למות (שוב) מאשר להסתכל על פנסי מלמטה בעודה צוחקת כמו מטומטמת, כשאני סובל- סבל שלא היה קורה אם המטומטמת לא הייתה בועטת בי. שם. וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה!
מרלין, זה מרגיש כאילו מישהו (*שיעול* פנסי *שיעול*) לוקח אקדח מסמרים ועושה חפרםגמסןגמרם (ה.כ. תיאור מקסים מעיה, תיאור מקסים) לגוף שלי.
ואז הנורא מכל קורה- הארי נכנס לחדר ומביט בי במבט שנע בין בלבול לרחמים לשעשוע. בן של-
אוי מרלין, מה עשיתי שזה מגיע לי?

—————————

במהלך כתיבת הפרק עשיתי מחקר מעמיק על הכאב של בעיטה בביצים (שאלתי בנים בקבוצות רנדומליות)
וגיליתי שרובם סתם מגזימים