שברים | דרארי

פרק 16 | לטס נזיין רצפה כי היא סקסית🥵

השם הגאוני של דוהילה (סוף סוף! אני מחכה שעתיים 🥲)

שני פרקים ברצף
מי גאה בי?
——-
נ.מ. ג'יני

(טריגר: הפרעות אכילה, התקפי חרדה- עד סוף הפסקה)

'אמא,
אני צריכה עזרה.
אני לא יכולה יותר.
קשה לי.
פיתחתי תלות בלידיה, ועכשיו, כשהיא איננה, אני מתפרקת.
לא אכלתי השבוע.
וזה לא שלא ניסיתי.
אני מקיאה את כל מה שאני אוכלת.
רון ודראקו לא מדברים אחד עם השני, ולידיה ניתקה איתנו קשר אחרי שהיא ורון נפרדנו.
אז אני מתפרקת.
אני לא יכולה לצאת מהחדר.
התקפי החרדה חזרו.
אני בוכה, כל הזמן, ואני לא בטוחה למה.
אני צריכה אותך.
אני צריכה שתהיי פה.
אני צריכה לדבר איתך, לצחוק איתך, לבכות על הכתף שלך, לרכל על האחים שלי איתך.
אני צריכה שתצעקי עליי.
אני צריכה שתגידי לי שהכל יהיה בסדר, גם אם זה שקר, אני צריכה אותך.
רון ודראקו... אני לא יודעת מה הם חשבו לעצמם.
אבל בגלל זה, בגלל מה שהם עשו, בגלל זה החיים שלי מתפרקים. שוב.
ואני לא יכולה יותר.
נמאס לי מהתקפי החרדה, מתחושת המחנק, מהדמעות שמציפות את עיניי בכל פעם שאני יוצאת מהחדר, נמאס לי להקיא, פשוט נמאס לי.
אני רוצה לשכב על המיטה ולבכות לנצח.'

הדמעות מכתימות את פיסת הקלף עליה אני כותבת ועיניי מיטשטשות.
אני מניחה את הנוצה בצד, מטילה כישוף משמר על הקלף, כדי שלא יקרה לו או לדיו כלום בארון הלח, ובידיים רועדות מכניסה את המכתב לקופסה השחורה, סוגרת אותה, ומניחה אותה במדף העליון בארון שלי, שם המכתב יישאר לנצח, כמו עם שאר המכתבים שכתבתי במהלך השנים.
אני נשכבת על הרצפה הקרירה, מברכת את התחושה המוכרת.
הרצפה היא החברה הכי טובה שלי.
היא איתנה, היא לא תישבר, היא תשמור עליי, היא מחזיקה אותי, היא לעולם לא תעזוב. (ה.כ. האם כרגע האנשתי את הרצפה?)
אני שומעת דפיקה עדינה על הדלת (ה.כ. לידיה?), ולא עונה.
אחרי כמה שניות הדלת נפתחת, אבל לא אכפת לי.
אני עוצמת עיניים ובוכה חרישית,נותנת לדמעות לצאת בשקט, להכתים את הרצפה.
"ג'י- ג'יני" אני שומעת קול מהוסס, אבל לא עונה.
"ג'יני" אני מזהה את קולו רון, ומתעלמת, ממשיכה להעמיד פני ישנה.
"ג'יני!" הוא מרים את קולו ואני נכנעת.
אני מסתובבת על גבי ופוקחת את עיניי, מביטה ברון, עייפה.
"זה לא יכול להמשיך ככה" ממתי רון הוא זה שמטיף לי? זו העבודה של דראקו. בושה שכזו. (ה.כ. פשוט בושה)
״את בחדר שלך כל הזמן. את לא אוכלת, את לא שותה, את לא מדברת איתנו!״ הוא אומר בתסכול.
״אני יודע שמה שדראקו ואני עשינו היה לא בסדר, ואני יודע שאת מאוד חיבבת את לידיה-״
״אני לא רק חיבבתי אותה״ אני קוטעת אותו, ״אני אוהבת אותה! לא אמרתי כלום רק כי אכפת לי ממך, אבל אני אוהבת אותה!״
זה מרגיש טוב בהתחלה- להגיד את מה שמעיק עליי כבר שבועות.
אבל אז אני קולטת מה בדיוק אמרתי.
״רון אני-״ אני מתחילה, רוצה להתנצל, אבל לא בדיוק יודעת איך או על מה.
רון נראה פגוע מעט, אבל מחייך חיוך עקום.
״זה בסדר״ הוא ממלמל ומחבק אותי, ״הכל בסדר״.