שברים | דרארי

פרק 14| ארגגגג הם מזדיינים ופויה

(ה.כ,  השם הגאוני של דוהילה )

נ.מ. דראקו ווזלי

ג'יני, חתיכת-
היא-
היא פאקינג ניסתה להתאבד.
חתיכת-
ארג! (ה.כ. אני לא מפסיקה לצחוק. מה זה 'ארג' לעזאזל?)
אנחנו יושבים בסלון המחילה- רון, לידיה, אני וג'יני האידיוטית.
המטומטמת הקטנה עדיין לא דיברה.
אני ממש, ממש, ממש, ממש, רוצה אלכוהול עכשיו. כל סוג של אלכוהול.
אני אפילו אסכים לכוס יין.
כל פעם שאני עוצם את העיניים המזדיינות שלי אני רואה אותה על רצפת המטבח, שוכבת בשלולית הדם שלה, חיוורת יותר מאי פעם.
לעזאזל.
אני קם מהכורסה, ועומד ליד האח הכבויה.
אני מדליק אותה בעזרת השרביט המזדיין שלי- לא, תפסיקו, לא השרביט הזה, תסתמו את הפה.
בכל מקרה, אני מסתובב ומשלב את ידיי על חזי.
״לכו לישון״ אני קובע
רון מגחך ״מה?״
״לישון.״ אני אומר ״ג'יני לא הולכת לדבר בזמן הקרוב, נכון? וכולנו עייפים אחרי היום, אז לכו לישון, ואנחנו נדבר על זה מחר״
רון פותח את פיו כדי להגיד דבר מה, אך מילותיו קופאות בפיו כשג׳יני קמה, והולכת כמו זומבי אל המדרגות, גוררת את רגליה, כשידיה שמוטות לצידיה, ועולה לחדרה.
לידיה מזנקת ממקום מושבה לצד רון, וממהרת אל ג׳יני.
היא כורכת את ידיה סביב מותנה, ועוזרת לה לעלות.
היא מסובבת את ראשה, אומרת לנו לילה טוב, ונעלמת.
אני תוקע מבט קשה ברון, והוא מגלגל את עיניו הכחולות.
הוא אפילו לא קם.
הוא מתעתק לו לחדר שלו כמו מטומטם, ומותיר אותי לבדי.
אני ממתין עד שאני לא שומע עוד דבר, ואז מתעתק בעצמי לסמטאת דיאגון.
אני נכנס לבר הראשון שאני רואה, ומתחיל לשתות.
כוס אחר כוס אחר כוס אחר כוס.
אני לא מרגיש כמו עצמי יותר.
אני מצליח להקים את עצמי מהכיסא הגבוה ולהתעתק חזרה למחילה רק כי אני שומע את הקול של רון במעמקי ראשי, מפציר בי לא להיות אידיוט.

(ה.כ. סמאט מקסים של כריסטינה עד סוף הפרק כזה, פשוט כזה תפסיקו לקרוא אם אתם לא אוהבים לקרוא סמאט)

אני בחדר שלי, בוהה בתקרה, אני חושב שערום, כשאני שומע את הדפיקה בדלת.
הדופק (כריסטינה רואה את זה ומשתגעת, סתם שתדעו) לא מחכה לתשובה, ורון נכנס לחדר, בטישרט ישנה של אבא שלו ובוקסר.
"מה אתה עושה פה?" אני מנסה לזעוף, למרות שבעצם... הוא זה שהציל אותי מעצמי. מעצמי ומההתמכרות הנוראית שלי. לפחות ללילה.

"אני צריך חיבוק" הוא אומר בשקט, כמעט לוחש, אבל לא. זה לא ממבוכה. זה מתשישות ענקית. הוא מתקרב למיטה שלי, ממש גורר את הרגליים, אבל איכשהו יש לו כוח להזיז אותי. אותי שממש מנסה להישאר נוקשה. הוא אפילו לא מחכה להזמנה, או רק תגובה! הוא גם לא מחכה לתגובה שלי. הוא פשוט נכנס למיטה שלי וכורך את הידיים שלי סביבו. עכשיו אני צריך לזוז כדי שיהיה לי נוח, אתם מבינים?? מה שאני עושה בשביל המשפחה הזאת.
הילד הזה- פריקינג אחי- שאם ארצח יעשה לי מלא תחושות אשם, מזיז את היד שלו מקדימה. הוא מחליק אותה במהירות- ממש רגע לפני שהצלחתי להירדם!
"מה אתה עושה?" אני לא פותח את העיניים. לא ממש. מרגע שעצמתי אותם לשינה, כל פתיחה תבלגן לחלוטין את השלמות הארוכה הזו.
"זה מרגיע אותי-" התנשמות קוטעת את המשפט.
"אוקיי." אני עונה ומנסה לחזור לישון. זה לא עובד.
אני מרגיש את הכתפיים שלו מתכווצות, והשרירים- פאק. הם כל כך יפים. ומתאימים! הם פשוט מתאימים לגוף הרזה והמנומש הזה, וזה באמת הישג. לא לכל רזה מתאימים שרירים משורגים בכתפיים, אבל לו- לו כן. כל כך כן.
אני מנשק את הצוואר שלו בעדינות, לא מפסיק לחבק. "על מה אתה חושב?"
"פאק כן! חזק יותר.." אני שומע את קולות השפשוף, ולחיצה על בקבוק מסוים. החצוף גנב לי את חומר הסיכה!
אני מוצץ אותו חזק יותר. "אז מי בר המזל?" מתעקש. אולי נצליח לגרום לו להסמיק, אז הוא יהיה לגמרי וויזלי.
"הוווו! ל-לידיה." הוא מצליח להגיד. "אבל גבוהה יותר- ובלונדינית... הו כן!" הוא פולט כשאני מוצץ נקודה רגישה.
"יש בה עוד שינויים?" אני חושב שאני יודע לאן הוא מכוון.
"ז-זין. והיא ממש מאחוריי." חה. חמוד.
"ומה לידיה עושה?" אני זורם איתו. האמת שמזמן חשבתי לנסות בגדי נשים... גם לבנים.
הוא שותק.
"אולי היא... מלטפת את הגב שלך?" הוא מהנהן ואני עושה זאת.
אחרי כמה דקות שבהן זה כל מה שאני עושה, בקצב איטי, ממתן אותו, הוא מדבר שוב. "ל-לידיה גם מזיינת אותי" הוא פולט את המילים ומפסיק לאונן, מצמיד את ידו לפיו.
אני מצחקק. "לאט לאט מותק." בניגוד לבתול המסכן, היו לי כמה "התנסויות". הוא לא ירצה לבקר בבית החולים שוב, בטח שלא בגלל זה.
"א-אוקיי." הוא מחזיר את היד וממשיך לאט יותר, מורח עוד קצת חומר. ולמרות כמה שהוא מנסה, אני רואה שהוא חסר סבלנות.
"טוב נו, תביא." אני נאנח. ותכלס, ככל שנעשה את זה מוקדם יותר אני אוכל לישון יותר.
"באמת?" הוא מתלהב, הילד המתוק.
"יאפ." אני לוקח את השפופרת ולוחץ קצת. "החדרת פעם?"
"לא..." הוא מתכווץ וחושש.
"אוקיי. חוק ראשון, לא להתכווץ. סתם יכאב לך." אני חושב שדווקא הבהלתי אותו יותר... אבל וואטאבר. בואו נסיים עם זה כבר. אני דוחף לו שתי אצבעות והוא גונח בבהלה. "שה שה מותק, זה בסדר." אני מחכה שירגע, כי ממש אכזרי אני לא.
"א- אתה יכול להמשיך..." הוא לוחש.
אני מנשק את צווארו שוב. ואז מכין אותו. ואז כריסטינה ממש מתאפקת שלא להקיא. כי יש דרארי ויש בליירון. ואסור לשלב. ואז... אז אני חודר, בלי להגיד לו, כשאני חושב שהוא מוכן. אבל כשהוא פולט קריאת בהלה אני מפסיק ומחכה שירגע.
ואז דראקו ורון מזדיינים ופויה. סיימתי עם הסיוט הזה.

(ה.כ. אני מרגישה רע כי הכרחתי אותה לכתוב את זה)