שברים | דרארי

פרק 4 | שני מוגלגים ותחת אחד

(השם הגאוני של דובי- היא לא אמרה לי מה הוואטפאד שלה ;-;)

נ.מ. דראקו (וויזלי)

(טריגר- פגיעה עצמית, אלכוהוליזם)

אני מעביר את סכין הגילוח על פנים ירכי, מברך את הכאב המתוק שזורם במעלה גופי.
אסור לשתות בעבודה- אז אני מוצא דרכים חלופיות לספק לעצמי את החירות הנפשית לה אני כל כך משתוקק.
האלכוהול נותן לי חופש מהמחשבות המשתוללות בראשי, והכאב הפיזי שאני גורם לעצמי מעניק לי הפוגה רגעית מהכאב הנפשי. לפחות עד שהכאב שוכח.
אני מביט בהיפנוט בדם הזולג מטה אל הרצפה הקרירה של השירותים במשרד.

אחרי זמן מה של ישיבה על המרצפות הקרות, בה בהיתי בדם נובע מין החתכים, אני מחליט כי עבר מספיק זמן, וקוסמים במשרד יתחילו לשים לב להיעדרי, ואני חובש את הפצעים (גם הפיזיים וגם המנטליים) ויוצא מחדר השירותים.
בהמשך שהותי במשרד, אני חושב רק על האלכוהול שאני אצרוך אחרי שאצא מפה.
אני אלך לאחד הברים בסביבה, ואטביע את יגוני בנוזל המבורך (שהורג אותי לאט לאט), רק צריך לשרוד עד סוף המשמרת.

אני עושה את דרכי לכיוון הבר המוגלגי הראשון שאני רואה.
מקום מוזנח, מעופש, וריח ריקבון מכה באפי ברגע שאני פותח את הדלת.
אני שוקל לצאת ולחפש בר אחר, אבל בכנות- אין לי זין לזה.
אני נכנס לבר המטונף, ויושב על אחד מהכיסאות הגבוהים, ואני מסמן לברמן שייתן לי כוס אחת של וויסקי (בינתיים).
הנוזל הענברי מחליק בגרוני ומתיישב בבטני, נותן לי הרגשת חמימות וריפיון. חופש.
אחרי הכוס השלישית, ראשי מתחיל להתערפל, ואני לא מצליח לחשוב בבהירות- וזה בסדר. זה טוב. זו תחושה מדהימה.

אחרי כמה שעות, אני מניח שעברו די והותר שעות, אני יוצא מהבר הקטן, ומועד לסמטה חשוכה ומבודדת בקרבת מקום, במטרה להתעתק למחילה.
הצעדים שלי לא יציבים בגללל האלכוהול הרב שצרכתי, ואני על סף השתטחות על הרצפה המזוהמת.
אני מושיט את ידי כדי לשלוף את השרביט, מוכן לחזור הביתה, אך הקארמה מכה, מתנקמת בי, ושני מוגלגים מופיעים מולי. "נהדר" אני מגלגל את עיניי.
הם מתקרבים, וראשי השיכור בוחן אותם.
לימני יש שיער שחור, מעוצב בתספורת צבאית, הוא גבוה ושרירי, רוחבו כפול מרוחב גופי הרזה, וקעקוע של נחש מתחיל מצווארו, מתפתל ויורד, חקוק בזרועו השרירית הגלויה לעיניי השיכורות כיוון שהוא לא טרח ללבוש חולצה ארוכה (כנראה שהקור של לונדון לא מפריע לו), ומסתיים על גב כף ידו. וורידי צווארו וידיו בולטים, ואני לא יכול שלא לחשוב כמה הייתי רוצה לעשות לו טובה- אני מאשים את הוויסקי.
השמאלי רזה יותר, אבל עדיין רחב ממני, שיערו הג'ינג'י מלוכלך ואסוף בקוקו לאחור, ואותו קעקוע שטבוע בעורו של הימני מתפתל גם על זרועו.
לא הטייפ שלי- בלי קשר לעובדה שהוא מזכיר לי רון. מאוד.
שני המוגלגים מתקדמים לעברי, והימני- זה שהייתי עושה לו טובה- מוציא חפץ שאני לא מזהה בהתחלה מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס המשופשפים שהוא לובש.
שני הבריונים מתקדמים אליי באיום, ואומרים משהו שהמוח השיכור שלי לא מסוגל לקלוט.
המוגל שדומה לרון מביט במוגל החתיך, אומר לא משהו שאני לא קולט, ולפני שאני מבין מה קורה, אני על הרצפה, אחד מהם לוקח את הארנק שלי, והשני מרביץ לי.
הם צוחקים.
אחרי מספר רגעים, (אני מניח שהם השתעממו) המוגל החתיך נותן למוגל שדומה לרון חפץ, ושניהם דוקרים אותי בתורות.
אני עוצם את עיניי, ואחר כך פותח אותן, והם אינם. הייתי אומר שזה היה רק חלום שחלמתי אחרי שהתעלפתי מרוב שכרות, אילולא כאבי התופת שהגיעו מכיוון גבי התחתון.
בכוחותי האחרונים- אני לא מבין איך לעזאזל יכולתי לעשות את זה- הגעתי לשרביט שלי, והתעתקתי לאנשהו- אני לא יודע לאן, אבל אני מאוד מקווה שלמחילה.
אז מסתבר שלהיות שיכור ואז להיכנס לסמטה חשוכה זו
לא ההחלטה הכי טובה שעשיתי.

————————————

השתדלתי להיות נחמדה 😌