(נו אני כבר לא צריכה לכתוב- דובי נותנת לי את השמות הגאוניים)
נ.מ. דראקו (פוטר)
(*ה.כ. ההתחלה לקוחה מהסרט*)
"הארי פוטר מת!' צועק וולדמורט.
אני שוב בהוגוורטס.
הוגוורטס של המלחמה.
ג'יני צורחת ומנסה לרוץ אל עבר וולדמורט ואוכלי המוות, אל עבר האגריד הנושא את גופתו של הארי, וארתור ממהר להשיג אותה ולעצור אותה לפני שהיא תחלוק גורל דומה לזה של הארי פוטר.
"שקט!" צועק וולדמורט, "ילדה טיפשה" הוא אומר לה "הארי פוטר מת. מיום זה ואילך, אתם תתמכו בי!" הוא מסתובב אל קהל אוכלי המוות, מרים את ידיו, וצועק "הארי פוטר מת!"
הם צוחקים, גאים באדונם, שמחים לאידנו.
וולדמורט מסתובב חזרה אלינו, וצוחק את צחוקו המזוויע. (ה.כ. עזבו את זה שאני אוהבת את הצחוק שלו. יש לו צחוק מדהים.)
הצחוק שלו עושה לי צמרמורות.
"תתקדמו קדימה ותצטרפו אלינו, או שתמותו" הוא מודיע, מחייך.
"דראקו" אבא לוחש לי "דראקו" ההורים שלי קוראים לי, אבל אני משותק. הארי מת. הוא מת. וולדמורט ניצח. 'הוא לא מת!' קול צועק לי בתוך תת המודע שלי. נכון. הוא לא מת. אנחנו ניצחנו, וולדמורט מת. בעוד מספר רגעים הארי יקום, ונוויל יהרוג את נגיני, והכל יהיה בסדר.
אבל למרות זאת, רגליי זזות בניגוד לרצוני, ואני מתקדם אל ההורים שלי.
"יפה עשית, דראקו" וולדמורט אומר לי, ומחבק אותי.
אני ממשיך אל ההורים שלי, ורואה את נוויל צולע לכיוון של וולדמורט.
"אני רוצה להגיד משהו" נוויל אומר, ואני רואה את וולדמורט נלחם בחוסר הסבלנות שלו.
"ובכן, נוויל, אני בטוח שכולנו נהיה סקרנים לשמוע את מה שיש לך להגיד" אני מופתע שהוא לא פשוט הורג אותו.
"זה לא משנה שהארי איננו, אנשים מתים כל יום. חברים, משפחות. כן, איבדנו את הארי הלילה, אבל הוא עדיין איתנו, כאן" הוא מצביע על האזור בו ליבו אמור להיות "רמוס, טונקס, כולם, הם לא מתו לגמרי" הוא מסתובב לוולדמורט "אבל אתה כן!" הוא מסיים את הנאום שלו, וולדמורט נראה משועשע, אבל נוויל מרים את החרב התלויה למותנו, ואני יודע שזה הרגע בו הארי יקום, נוויל יהרוג את נגיני, והארי יסיים את המלחמה הזו. אבל זה לא קורה.
במקום זאת, הארי נשאר במקומו, בין זרועותיו של האגריד, ולפני שנוויל יכול לעשות משהו, וולדמורט מכוון עליו את שרביטו, וצועק "אבדה קדברה!"
פרץ האור הירוק פוגע בנוויל, והוא מתמוטט על הרצפה המלוכלכת.
וולדמורט צוחק את הצחוק הנוראי שלו שוב, ואני יודע שהארי לא יתעורר.
"לא!" אני צורח, ונופל על ברכיי.
דמעות ממלאות את עיניי ומשאירות נתיבים על פניי המלוכלכות.
וולדמורט מסתובב אליי, ואני רואה זעם בעיניו.
פרץ האור הירוק הוא הדבר האחרון שראיתי.
ואז אני מוצא את עצמי מחוץ לדלת הדירה שלנו, של הארי ושלי.
למה זה לא נגמר? כמה עוד אני אאלץ לסבול?
רגליי נושאות אותי אל תוך הדירה, ואני מבחין בשמלה זרוקה על הרצפה, ואני מזהה אותה, את השמלה. אני קניתי לה אותה.
אני עוצר את עצמי מלהילחץ. אולי היא ישנה פה, בחדר הנוסף? אולי היא הייתה צריכה קצת חופש, אז היא באה לישון פה? אנחנו הפכנו לחברים טובים (יחסית) מאז שהארי ואני התחלנו לצאת, זה לגיטימי להתארח בבית של החברים שלך, נכון?
אני ממשיך אל החדר של הארי ושלי, פותח את הדלת, ולעזאזל, הנה היא, הרמיוני והארי ביחד, במיטה.
"דראקו-" הארי מתחיל, אבל אני מסתובב, הולך לסלון, הדמעות כבר זולגות במורד פניי, תחושת הבגידה אוכלת אותי מבפנים.
בהתקף זרם אני בועט בטלוויזיה, שובר אותה, וממשיך לנפץ כל חפץ מסכן שאני רואה.
"דראקו!" הארי עומד מולי, לבוש רק במכנסי פיג'מה כחולים.
״אל תגיד לי דראקו״ אני אומר לו, כשהדמעות מציפות את עיניי שוב.
הוא מתקדם אליי, אוחז בידי, ״דראקו-״
אני מעיף את ידו באגרסיביות, וכנראה שהוא לא מוכן לזה, כי הוא נופל לאחור ואחורי ראשו פוגע בפינת שולחן העץ שבמטבח.
ראשו מתחיל לדמם, ופיו נפתח מעט כשהוא החליק מטה.
״הארי?״ אני כורע ברך לידו ומטלטל את כתפיו בחוזקה, ״הארי!״
טלטול גופו גורם לשולחן לרעוד, והאגרטל הכחול שנח עליו מתנפץ על קודקודו.
״פאק!״ אני צועק בעוד חתכים מדממים מופיעים על פניו.
״דראקו?-״ הרמיוני נכנסת למטבח, לבושה בחולצתו של הארי.
״מה לעזאזל....״ היא לוחשת, ואני שוכח מהארי המדמם לידי, מתרכז רק בעובדה שהרמיוני לובשת את החולצה של הארי. כאילו לא מספיק שאני תפסתי אותם ביחד, באמצע, היא מעזה ללבוש את החולצה שלו? ולעמוד מולי לבושה בה?
אני לא חושב, שולף את שרביטי, וצועק ״קרושיו!״
הרמיוני עפה לאחור וצועקת בגלל הכאב שאני בטוח שגרמתי לה, ואני לא מרגיש אשם.
אני מסתובב חזרה להארי, נזכר פתאום שהוא גוסס לו על הרצפה.
״ה- הארי?״ אני מגמגם, לחוץ.
אבל חזהו הפסיק להתרומם. הוא הפסיק לנשום.
אני נופל על ברכיי, ושוב, שדה הראייה שלי מחשיך, ואני נכנע לעלטה האופפת אותי.
—————————————————————-
אין לי מה לכתוב 😗✌️
אני לא בטוחה מה דעתי על הפרק
-
מה אתם חושבים על הפרק?
יש לכם הצעות לשיפור?
ביקורת תתקבל בברכה 😌
YOU ARE READING
שברים | דרארי
Fanficפאנפיק המשך לit's all because of me - אחרי שהרמיוני התאבדה שלושת ילדיה שבורים, כל אחד מבטא את זה בדרך אחרת, אבל הם שבורים. דראקו (וויזלי) בורח לאלכוהול. ג'יני סובלת מהתקפי חרדה בכל פעם שהיא יוצאת מחדרה. רון סובל מסיוטים עקב מציאת גופתה של אימו. ...
