שברים | דרארי

אפילוג

(ה.כ. אפילוג!!)

נ.מ. רון

לבד
אני לבד.
לגמרי לבד.
גם אחרי כל השנים האלה, גם אחרי הילדים והאישה והעבודה והחברים, אני לבד.
אני עדיין חולם על גופתו המרוטשת את דראקו.
כמעט ולא הצלחתי לזהות אותו בסמטה ההיא.
גופו היה מלא בחבורות, פצעי דקירה ודם יבש.
השרביט שלו היה זרוק, שבור, בקרבת מקום.
גם אחרי כל השנים האלה, אני עדיין לא מבין איך הוא הגיע למצב כזה.
אחרי שהוא לא חזר הביתה באותו לילה יצאתי לחפש אותו.
עברתי בחמישה ברים מוגלגים לפחות לפני שמצאתי אותו שרוע על הרצפה המטונפת באחת הסמטאות בקרבת הבר.
דמעות עולות בעיניי ומתערבבות במי האמבטיה.
במעשה נואש אחרון לקחתי את גופתו הביתה, ניסיתי מגוון לחשים, ניסיתי להחזיר אותו, לשווא.
את איימי הכרתי שנה לאחר מכן.
עזבתי את המחילה ואת העבודה במשרד הקסמים, ועברתי לגור בלונדון, לדירה הראשונה שמצאתי.
בעולם הקוסמים היו יותר מידי זכרונות.
יותר מידי.
לא יכולתי לקחת את זה יותר.
איימי הייתה לקוחה בחנות הספרים בה עבדתי.
היא שמעה מוזיקה והייתה מהופנטת מהספרים, ונתקלה בי. זו הייתה פאקינג קומדיה רומנטית.
ואז היא נכנסה להריון.
ונלחצתי.
לא בגלל שהיא הייתה בהריון, בגלל שהילד יהיה קוסם.
מזה ברחתי.
לא רציתי לחזור לשם, לעולם הקוסמים, אז ברחתי גם ממנה.
וזו הייתה טעות שאני מתחרט עליה גם עכשיו, למרות שעברו יותר מ 12 שנה. (ה.כ. לעשות סקיפ טיימס גדולים זה כיף, שקט)
איימי היא אהבת חיי, ואני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם היא לא הייתה סולחת לי.
אני לא חושב הייתי פה עכשיו.
היא הצילה אותי.
יש לנו חמישה ילדים.
הגדולה בת 13, הקטנה בת שנתיים.
ביניהן יש שני בנים ובת, ואיימי בחודש שביעי עם עוד אחד.
ובכל זאת, כשאני כאן, באמבטיה, לבד, כששלושה מהילדים שלי לומדים בהוגוורטס, ואיימי עם השניים האחרים בפארק, אני מרגיש כל כך בודד.
אני עדיין קורא לג'יני כשאני לא מוצא את החולצה האפורה שאני אוהב.
אני עדיין מצפה שדראקו יכנס בדלת כשאיימי חוזרת מהעבודה בלילה.
אני עדיין מתעורר בבוקר יום ראשון ומצפה לפנקייקים של אמא.
ואני לא חושב שאני אפסיק לעשות את הדברים האלה.
אלה הרגלים שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להיפטר מהם.
ואני לא רוצה.
הם חלק ממני, והם תמיד יהיו.
אני יוצא מהמקלחת כשאני שומע את המכונית נכנסת לחנייה, מתעטף במגבת והולך להתלבש.
אני לובש פיג'מה, ומתכוון לרדת למטה כשאני מבחין בקופסת הקרטון במדף העליון של הארון שלנו.
אני מתיישב על המיטה ופותח אותה לאט.
אני מסדר על המצעים הלבנים את קופסאות המכתבים של ג'יני, את השרביט השבור של דראקו, את הגלימה הירוקה של לידיה ואת שאר הדברים הקטנים ששמרתי לפני שעזבתי את המחילה לתמיד, הדברים הקטנים שלא יכולתי להשאיר מאחור, הדברים שידעתי שלא אסלח לעצמי אם אנטוש.
מרלין, מה לא הייתי נותן כדי לקבל מאחד מהם מכתב עכשיו. גם אם זה יהיה מכתב זועם על זה שלא שטפתי כלים לפני שיצאתי לעבודה מאמא.
אני שומע צעדים וממהר להחזיר הכל בחזרה לארון, למחות את הדמעות ולסרק את השיער.
איימי וג'יני (ה.כ. מקוריות) נכנסות לחדר.
ג'יני קופצת אל בין זרועותיי, ומספרת בחיוך שהגיע מכתב מהרמיוני, דראקו ולידיה (ה.כ. מקוריות כבר אמרתי?), ואני מנסה להתעלם מהאירוניה.
אני מוחה דמעה אחרונה וקורא למיילס להצטרף אלינו.
אחרי שהוא מגיע, שניהם יושבים על הברכיים שלי ואנחנו קוראים את המכתב שלהם ביחד, הם בדיוק עלו על הרכבת ויהיו בבית בעוד מספר שעות, והם עצבניים על ''הגריפינדורים המעצבנים שכל הזמן זוכים בגביע הבתים''.

———————————-

אני רוצה לכתוב נאום, אבל אני לא יודעת לכתוב נאומים.
אז אני פשוט אכתוב תודות למיניהן.
נתחיל בדוהילה המטומטמת הקטנה, חסרת הוואטפד, על השמות המקסימים ועל העמידה בחפירות שלי.
לכריסטינה על הסמאטים. god_of_cardio
לעשטר ושירה על העזרה, ועל זה שהן עדיין סובלות אותי. yalda_tov
לכל מי שנתן לי רעיונות להתעללויות, עזרתם לי הרבה.
לפינטרסט על המימס המקסימים.
ולכולכם.
פשוט-
תודה לכם.

------