שברים | דרארי

פרק 10 | פאקינג באלה לעשות סקס

השם הגאוני של דובי כמובן
אני מרחמת על הילדה-
אני שולחת לה הודעות באחת בלילה כדי שהיא תכתוב לי שמות-

נ.מ. ג'יני

'אבא..

אני שוב שואלת את השאלה שאני שואלת כל פעם שאני כותבת לך- זה נכון לקרוא לך אבא? כי, כן, אתה האבא הביולוגי שלי, אבל אתה לא בדיוק היית פה כשגדלתי (לא שזו אשמתך, אתה לא בחרת להיות מת), אז זה נכון לקרוא לך אבא?

בכל מקרה, יש לי שאלה אחרת הפעם- איך זה מרגיש למות?

אבל למות באמת, לא כמה שניות ולחזור לחיים.

כל מה שאני זוכרת מהזמן הזה שמתתי בו היה החוסר באוויר, הכאב והשקט. זהו.

אז איך זה מרגיש למות באמת? בלי לחזור לנשום אחרי זה.

אבא? אתה פה? כנראה שלא, כי אלה רק מילים הנכתבות בדיו על מגילת קלף, אבל בכל זאת?'

"ג'יני!"

"אני באה!" אני מגלגלת עיניים ויורדת למטה.

עבר יותר משבוע מאז התקרית עם הענב, אבל דראקו עדיין מרגיש אשם.

אני נכנסת למטבח ומתיישבת לאכול.

דראקו מתיישב לידי ואנחנו אוכלים בשקט- הוא עדיין לא מוכן אפילו להסתכל לי בעיניים, למרות שמאז ה'מוות' שלי החיים שלי חזרו להסתדר.

אתמול יצאתי מהבית!

אמנם רק כדי לשבת על הנדנדה בחצר ולדבר עם לידיה, אבל זו התקדמות!

דראקו משתעל ואני מושיטה לו כוס מים, ובדיוק באותו הזמן רון ולידיה נכנסים למטבח.

רון חסר חולצה, ולידיה לבושה בחולצה שלו. אף פעם לא הבנתי מה הקטע של בנות ללבוש את החולצה של החבר שלהן אחרי סקס.

זה מוזר.

אבל על לידיה החולצה של רון יושבת מדהים.

הרגליים שלה הארוכות שלה חשופות כמעט לגמרי והשיער הארוך שלה נוגע בהן כשהיא זזה.

פאק, היא סקסית יותר מעגבנייה- ועגבנייה זה סקסי (ה.כ. תצפו לעגבניות לנצח. עגבניות זה מדהים.)

היא מתיישבת ומסתכלת עליי ואני מסמיקה בתגובה.

החברה של רון, היא החברה של רון.

אני משפילה מבט אל הצלחת וחותכת בעזרת המזלג שלי חתיכת בייקון.

אני סוף סוף מצליחה לאכול כמו שצריך!

אני כבר לא מקיאה אחרי שאני אוכלת, ואני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב.

בכל מקרה, לידיה אומרת לי בוקר טוב ומחייכת את החיוך החמוד הזה שלה ואני נחנקת. (ה.כ. לא אשקר, רציתי להרוג אותה עכשיו. פשוט להשאיר אותה להיחנק מהבייקון.)

"את בסדר?" היא צוחקת ואני שוב מסמיקה. אני יכולה להתערב איתכם על 100 אוניות שהפנים שלי בצבע של השיער שלי.

אנחנו אוכלים ומפטפטים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לידיה.

פאק.

היא הסיבה שאני אוכלת עכשיו.

היא הסיבה שאני לא מתה.

היא הסיבה שאני יכולה לצאת מהבית.

היא הסיבה שאני לא בוכה עכשיו.

היא פשוט.... היא.

לידיה צוחקת בגלל משהו שרון אמר לה, ומנשקת אותו, ואני מוצאת את עצמי מקנאת. (ה.כ. שיעור לשון מאת מעיה: מסתבר שאפשר לכתוב גם מקנאת וגם מקנאה. אני לא ידעתי את זה.) אני רוצה להיות זאת שתצחיק אותה, וזאת שהיא מנשקת, וזאת שהיא לובשת את החולצות שלה אחרי הסקס.

היא הפאקינג חברה של רון ג'יני. תפסיקי.

אוקיי, אז, מסתבר שאני חוזרת להיות מתבגרת ממוצעת. נחמד.

לא, רגע, בעצם, לא נחמד.

זה מאוד מאוד לא נחמד.

אני סיימתי להיות מתבגרת ממוצעת אחרי שאמא התאבדה.

אוף.

מה עושים עכשיו?

אני חושבת שאני לא זוכרת איך זה להיות מתבגרת ממוצעת.

כאילו, זה לא שעבר כל כך הרבה זמן, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אני נחנקת, אבל הפעם לא בגלל החיוך המדהים של לידיה.

אני מחייכת וקמה מהשולחן, ועד מהרה אני מוצאת את עצמי מתמוטטת על השמיכה, בוכה כמו שלא בכיתי הרבה זמן. לא מספיק זמן בלי לבכות. אוף. לא התגעגעתי לזה.

כואב לי לנשום, ואני מרגישה את המועקה המוכרת בחזה.

לא התגעגעתי גם להתקפי החרדה.

אני זוחלת מתחת לשמיכה ומתפרקת לגמרי.

וכשאני אומרת מתפרקת, אני מתכוונת למתפרקת.

כל גופי רועד ואני מופתעת שלא שומעים את יפחות הבכי שלי למטה. או שהם כן שומעים, ובוחרים להתעלם? זה גורם לי להרגיש יותר גרוע. אני צריכה להפסיק לחשוב. זה אפשרי? להפסיק לחשוב. פשוט לכבות את המחשבות שלי. לכבות את הראש שלי. אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה להפסיק לחשוב.

הרעד מתגבר ואני לא שומעת את הדלת נפתחת, אבל לפתע אני מרגישה ידיים כורכות את עצמן סביבי ומישהו שנצמד אליי. בהתחלה אני חושבת שזה רון, אבל אז קול נשי מתחיל ללחוש לי באוזן שהכל יהיה בסדר. אני מחייכת מבעד לדמעות ונצמדת אל גופה של לידיה. אני נרדמת שניות לאחר מכן בין הידיים הכי חמימות ורכות ומזמינות שאי פעם תרגישו. (ה.כ. לא יודעת מה איתכם, אבל אם מישהו היה כורך את הידיים שלו סביבי ונצמד אליי בזמן שאני בוכה הייתי מחטיפה לו ובורחת משם).

-------------------------

פרק 10 ואף אחד לא מת עדיין
לול יש לי את המבחן במדעים שלא למדתי אליו עוד ארבעים דקות.
וויש מי לאק