Cruel (falcon valley 1)

פרק 9

פרק 9-
ולנסיה-
הכרתי את המקום האפל הזה. ביקרתי בו פעמים מעטות ובפעם האחרונה יצאתי ממנו רק כשחתכתי לעצמי את הורידים והרגשתי את הדם החם זולג על עורי הקר. המקום הזה אפל. אפלה מהסוג שבה הכל שחור, אי אפשר לראות כלום או להרגיש משהו. אפלה שעוטפת אותך במעטפת משתקת ובלתי חדירה. זה פשוט חלל ענקי וריק שאפשר ללכת בו לאיבוד ולעולם לא למצוא את עצמך. זה היה מפחיד כל כך ובודד כל כך ומכאיב כל כך. ידעתי שאני לבד ולא יהיה מי שיציל אותי כי כך זה תמיד היה. הייתי לבד עם החטאים שעשיתי ועם הבחירות השגויות והאשמה הכבדה. לא הצלחתי למצוא את פעימות ליבי ואת נשימותיי וזה הרגיש כמו מוות. מוות כשאני עדיין בחיים.
״שלא תעזי״ הקול התגלגל מעל ראשי כמו רעם ביום בהיר.
שלא תעזי. שלא תעזי לעשות מה? מה לעזעזאל אני עושה?.
נסיתי לצאת החוצה אבל לא הצלחתי למצוא את הדרך לשם. לא היה לי מושג לאן ללכת. או איפה היציאה.
״ולנסיה!!״ הוא צעק.
מי זו הבחורה שקוראים לה ולנסיה? זו אני? אני חושבת שזו אני.
ואז הרגשתי את הידיים שלו. הן נגעו בי ומשכו אותי. משכו את הידיים שלי מלעשות משהו. מלפגוע בעצמי. כמעט עשיתי את זה שוב. כמעט עזבתי את העולם הזה שהיה כל כך רע ואכזרי אליי. עולם שבו היו רק חופן אנשים שיתגעגעו אליי. עייני נפקחו באחת כאילו שעליתי מתוך מים סוערים ואפלים והגחתי מתוך תהומות השאול. העיינים שלי שרפו והידיים שלי כאבו. הידיים והקרקפת שלי.
״שיט! למה את צריכה להיות כל כך טיפשה?״
הוא ניער אותי בחוזקה וצופר של מכונית נשמע ברקע והדהד באוזניי. זה החזיר אותי לגמריי למציאות. עמדנו בתוך סמטה חשוכה שבקצה שלה היה פנס רחוב שבור. ועייני נמשכו אל המקום שבו חתכתי את עצמי בפעם הקודמת. מפרקי ידיי היו משופשפים וטיפות של דם היו מרוחות על עורי, בין אצבעותיי היו שיירי שיערות שמשכתי ישר מהקרקפת. הברכיים שלי כאבו והראש שלי היה כבד וכואב.
״סלחת לו״ המילים יצאו מפי לפני ששקלתי אותן אפילו.
״אני חושב שמוות זה מספיק טוב״ הוא אחז את פניי בידו הגדולה ומבטו בחן אותי מקרוב.
״אז תן לי למות״ בבקשה תן לי למות.
״את לא צריכה למות״ הקול שלו היה נמוך ומלא נחישות.
״כדי שיהיה לך עם מי לממש את הפנטזיות הסדיסטיות שלך?״ כמעט צחקתי.
״אל תלכי לשם, כלבה״ הוא הניד בראשו בצורה חדה.
״למה לא? אנחנו כל הזמן מתמקדים בי, קריד. אולי הגיע הזמן שתסתכל על עצמך״ דחקתי בו.
״אני נסיתי לעצור אותך באותו הלילה. אני איבדתי את החיים שלי. אני זה שאת חייבת לו את הנשמה שלך, לנצח״.
מבטו לא מש מ-מבטי והוא לא התנצל אפילו לשנייה על מה שראה בעיינים שלי.
״נצח זה יותר מידי. אני לא מסוגלת לסחוב את זה.״
״את צריכה להפסיק להעמיד פניי חלשה כש-שנינו יודעים מי את, ואל״ המילים שלו היו תלושות מהמציאות.
״אנחנו לא בכיתה י׳ יותר. ואל מתה באותו יום, קריד. ולנסיה חלשה, ולנסיה לא מסוגלת יותר״ הנשימות שלי התחילו להתקצר והקיפאון הרגשי שהייתי כלואה בו נמס לאט.
״בפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שתשברי לי את הלב. אף פעם לא היה לי מושג באיזה צורה זה יקרה. לבשת חצאית טוטו סגולה והשיער שלך היה כל כך שחור וכל כך ארוך שזה היה מהפנט. קריסטן אמרה לי שאם את מוצאת חן בעייני אני צריך ללכת ולומר שלום. התכוונתי לעשות את זה אבל אז ראיתי אותך מוקפת בארבעה בנים אחרים ו-ויתרתי על התחרות מראש. תמיד ויתרתי. נתתי לך להנות מתשומת הלב, נתתי לך להיות עם בנים אחרים, נתתי לך לחמוק וזו הייתה הטעות שלי. באותו הלילה הייתי צריך לתפוס את התחת השווה שלך, להפליק לך עד שלא תוכלי לעמוד ולא לתת לך ללכת ממני לעולם. עשיתי טעות ועכשיו שנינו נשלם עליה, שנינו נרקב יחד בגיהנום.״
״אני לא רוצה לשלם על הטעויות שלך, קריד״ לחשתי באופן נואש מנסה לא לתת למילים שלו למוטט אותי.
הוידוי שלו היה כל כך פשוט ואם זה כל כך אפל. ידעתי שהוא היה דלוק עליי אבל לא ידעתי שזה היה כל כך עמוק בנשמתו או ייסר אותו כל כך. לא רק אני הייתי טבועה בים של אשמה, גם הוא היה שם איתי.
״כבר אמרתי לך שאין לך ברירה. קריסטן מתה. ג׳ייסון ימות. אנחנו נשארנו לשלם את המחיר״ הקול הקר שלו העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלי.
״איזה מחיר אתה משלם?״
״הנשמה שלי משחירה בכל יום קצת יותר, ולנסיה. זה גובה ממני מחיר. זה רק נראה קל להיות התליין שלך, תאמיני לי״.
להיות התליין שלי. זה מה שהוא רצה להיות. הוא רצה להרוג אותי בסוף לא פיזית אלא רגשית.
״שווה להשחיר את הנשמה שלך בשבילי?״ זה היה כמו להתמקח עם השטן אבל הייתי חייבת לנסות.
״זה לא בשבילך, ולנסיה״ הוא הניד בראשו.
״אז בשביל מי?״
״בשביל להמשיך להתקיים״ כל הבהרה הייתה כמו דקירת סכין בבטן הרכה.
הוא לעולם לא ירפה ממני. הוא לא יתן לי לחמוק או לשכוח או לנשום כמו שצריך. הסיוטים והטראומה ימשיכו לחיות תחת זכוכית מגדלת עד שלבסוף הם יבלעו אותי ואני אכנע לשיגעון ויוותר על עצמי לחלוטין.
״גם אני ראיתי אותך באותו היום, קריד״ הזיכרון הראשוני הזה קפץ לפתע לקדמת מוחי כאילו ביקש להזכיר לי שהוא היה פעם ילד חסר ביטחון.
״כן?״
״הם הקיפו אותי כמו כרישים, תמיד. הייתה לך צלקת מפחידה על המצח וחיכתי שתבוא והם יפחדו ממך ויברחו אבל לא באת להציל אותי והייתי צריכה להקשיב לסיפור שלהם על הפרק של צבי הנינג'ה שהם ראו אתמול.״
שפתיי התעוותו למשהו שכנראה הזכיר חיוך חלוש כשחשבתי על הדקות הארוכות ההן שבהן התחננתי אליו במבטי והוא התעלם והמשיך בשלו כאילו הייתי שקופה.
״בגלל זה אמרת לפירסון שקירסטן כנראה הביאה אותי מפח האשפה ושאני מסריח ואת מעדיפה לא להתקרב אל מישהו שהגיע מאלוהים יודע איפה?״ הוא חפן את אחורי ראשי בידו ואצבעותיו עיסו בעדינות, ללא מחשבה מאחורי התנועה.
״הייתי בת 10 וכעסתי עלייך״ משכתי בכתפיי.
״כעסת עליי?״
״הייתי בשלב שבו הייתי אובסיסבית לסרט היפה והחיה. והחיה שלי התגלה כפחדן. מה הייתי אמורה לעשות?״ ידי שלא העזה לגעת בו במשך זמן כה רב נחה פתאום על חזהו מעל חולצת הטי הדקה האפורה.
״תמיד היית כלבה סנובית, אה?״
״הייתי ילדה״
״ילדה שחשבה שהיא נסיכה שמגיע לה שיצילו אותה״ הוא המשיך לגעת בי ואני המשכתי לגעת בו ידי משפשפת לאט את המקום שבו אמור להיות הלב שלו מתכת לשכבות של עור, שרירים ועצמות.
״אבל לא הצלת אותי. לא הצלחת להציל אותי, אף פעם״ עייני הביטו לתוך עיניו וזיק הכאב החשוף בהן הצליח לשרוף אותי בעודי חיה.
״כי אני לא מושיע, אני אף פעם לא הייתי טוב בשיט הזה. אני הנבל, ולנסיה.״
בראש שלי ידעתי את זה היטב. אלוהים יודע שסבלתי מהנבל היפה הזה במשך כל כך הרבה זמן. אבל גם ידעתי שהוא היחיד שמבין. הוא היחיד שחי איתי באותו חלל שחור ללא מוצא. הכאב שותה את הנשמה שלו והאשמה מאכלת אותה.
״אם היית מוצא את הנבל הפנימי שלך מוקדם יותר היינו יכולים להיות... משהו אחר היום״.
אצבעותיו קפאו והפסיקו לעסות בעדינות את אחורי ראשי. גם אני הנחתי את ידי על חזהו ללא תזוזה. לרגע שנינו הפסקנו לנשום. ידעתי שגם הוא חשב על זה. בכל פעם שהוא הסתכל עליי, בכל פעם שהשליטה העצמית שלו החליקה מעט, בכל פעם שהוא הסגיר את עצמו.
״פעם חשבתי שאת נסיכה, ולנסיה. גם אני טועה לפעמים.״
אצבעותיו הרפו ממני לאט לאט. ידי עדיין נחה על חזהו. לא רציתי להרפות. הרפיתי מכל כך הרבה דברים. לפני זמן קצר הרפיתי מג׳ייסון. הרפיתי מ-ואל, הרפיתי מתואר הנסיכה, הרפיתי מהפופולריות שלי, הרפיתי מהחברות שלי, הרפיתי מהחיים שפעם היו שייכים לי. אבל ממנו ידעתי שאסור לי להרפות. הוא יהיה זה שיוצא אותי מהאפלה. הוא היה התשובה לכל הכאב שלי, המפתח לשחרור המיוחל.
״אני נסיכה ואתה עדיין יכול להציל אותי״ זו הייתה בקשה, תחינה שקטה.
״תשכחי מזה״ הוא הניד בראשו וניסה להתרחק אבל אני תפסתי בו הכי חזק שהצלחתי.
״אתה לא נותן לי״ הזכרתי לו לפני שהתרוממתי על קצות אצבעותיי והצמדתי את פי אל פיו.
המגע היה קל. בקושי מורגש. כמו דקירה של מחט או חתך נייר. בקושי מורגש אבל מדמם ומכאיב מיידית.
הוא דחף אותי כל כך חזק עד שמצאתי את עצמי על הרצפה. התחת שלי כאב והגוף שלי הזדעזע אבל משהו בתוכי חייך. הוא עדיין מרגיש את זה. כמו שהרגיש את זה בגיל 10. הייתה לי רמה מסוימת של כוח שעד לרגע הזה לא הצלחתי או רציתי להכיר בה אבל היא הייתה קיימת.
״את חתיכת כלבה מניפולטיבית. תודה על התזכורת.״ הוא משך אותי מהשיער. לא היה לי אכפת.
זה כאב כל הדרך לרכב שלו. זה כאב כשהוא הוציא ערכת עזרה ראשונה מתא הכפפות שלו וטיפל בשפשופים על מפרקי ידיי. הוא לא היה עדין ולא הייתי צריכה את העדינות שלו. הוא נהג בזהירות ובתשומת לב עד לבית שלי. ידעתי שההורים שלי עדיין לא חזרו.
לא אמרתי לו דבר כשיצאתי מהרכב שלו ורצתי אל הבית שלי. ידעתי שאין סיכוי שהלילה אצליח לישון אבל זה היה בסדר. כי היום עשיתי את הצעד הראשון בדרך ללמוד איך לרקוד עם השדים שלי מחול מטורף במקום להלחם בהם. הייתי צריכה לשרוד ולהוכיח לו שאפשר להמשיך לחיות בלי להקריב את הנשמה שלו. או את החיים שלי.