Cruel (falcon valley 1)

פרק 3

פרק 3-
ולנסיה-
לא התכוונתי לצאת מהבית היום. התוכנית שלי אחרי שסיימתי לבכות את חיי הייתה להתקשר לשירותי הרכב שלנו ולבקש מהם לטפל ברכב ואז להכנס לפיג׳מה ולהבלע במיטה עם הביוגרפיה של נואה טרוור. הצלחתי להשלים את החלק הראשון ודיברתי עם שירותי הרכב. הבחור בצד השני של הקו אמר שמאחר שמדובר בארבעת הצמיגים ויש להם עוד לקוחות שכבר נמצאים בעבודה הרכב יהיה מוכן רק מחר אחר הצהריים ולכן אני אהיה חסרת רכב עד אז. מבחינתי זה היה משהו אחד פחות לדאוג לו כי לא היה לי ספק שמחר הם יעשו לרכב אותו דבר או יזרקו עליו משהו או יציירו עליו משהו. זה רק התדרדר מפעם לפעם. אחרי שסיימתי לדבר עם שירותי הרכב עמדתי להחליף לפיג׳מה אבל אז אבא שלח לי הודעה. היום הוא ואמא נאלצים להשאר עד מאוחר בעבודה ולכן לא יהיה להם זמן לקנות מתנת יום הולדת לסבתא ברנדה ולכן הוא צריך שאני אלך לקניון ואקנה לה משהו. הוא הבטיח להחזיר לי את הכסף ובסוף גם הוסיף אימוג׳י של ידיים מתחננות. לא יכלתי לומר לו לא וגם לא יכלתי לומר לו לא בלי תירוץ שיסגיר את העובדה שאני לא במיטבי. אז חיממתי לי פיצה קפואה ואכלתי קצת בכוח כדי שתהיה לי אנרגיה אחרי שאולצתי לוותר על ארוחת הצהריים. הזמנתי אובר ונסעתי לקניון כדי לקנות לסבתא שלי מתנה. לא היה קל לבחור משהו לאישה בת 80 שיש לה הכל מתנה אז שוטטתי בחנויות שונות ומשונות כמעט שעה. האמת הייתה שהסיבוב בין החנויות הסיח את דעתי קצת מאירועי היום. אפילו קניתי לי נעלי ריקוד חדשות, חולצה וחצאית ממש חמודות שאני בחיים לא אלבש לבית ספר ושייק פירות מרענן. רציתי להכנס לחנות שמוכרת ערכות סריגה כשראיתי אותן. הן עמדו בחבורה כמו להקת צבועים שמשחרת לטרף רק שהן הסתתרו מאחורי צורה חיצונית נעימה לעין שגרמה לאנשים לחשוב שהן משהו אחר ולא מה שהן באמת- בריוניות אלימות ומגעילות. ידעתי שהן ראו אותי והלב שלי זינק לגרוני. נתקלתי בהן מחוץ לבית הספר מעט מאוד ורוב הפעמים הייתי עם ההורים שלי ולכן זכיתי להתעלמות אבל כשלא... אלו היו הפעמים הכי גרועות. בפעם האחרונה, לפני כמעט שנה הייתי צריכה לרוץ הביתה חצי עירומה ועם יד שבורה. מחוץ למסגרות המוכרות הן היו טורפות חסרות רחמים. ידעתי שפירסון, המנהיגה הבלתי מעורערת שלהם מנסה למשוך באופן נואש את תשומת ליבו של זה שהתחיל את הסיוט הזה בשבילי. ומה הדרך הכי טובה למשוך את השטן אם לא להוכיח לו שאת והוא נוצרתם מאותו חומר?. לפעמים היא הייתה אקסטרה רק כדי לקבל ממנו את החיוך הדוחה והמאשר שלו. מיהרתי להכנס לחנות וקיוותי שהן לא ראו אותי למרות שהסיכוי היה קלוש. קניתי על עיוור לסבתא שלי את ערכת הסריגה הכי יקרה ומיהרתי לצאת משם ולברוח מהמקום כל עוד נפשי בי.
״היי, היי, היי לאן את רצה מוח ציפור?״
אוי לא. בבקשה לא.
״פירס, אמרתי לך שהיא בלעה את הלשון בקיץ״ פייפר גלגלה עיינים בזמן שהיא והחברות שלה יצרו חומה אנושית.
״יש לסבתא שלי יום הולדת ואני כבר מאחרת״ ניסתי לפרוץ את החומה אבל ג׳ן דחפה אותי לאחור.
״את כל כך חסרת חברות שאת מבלה עכשיו עם סבתוש?״ פירסון ציחקקה.
״כן ואני ממש חייבת ללכת״ נסיתי לחייך אבל זה יצא כל כך עקום.
״למה? את חושבת שאת טובה מכדי לבלות איתנו?״ טאשה הרימה גבה מרוטה לתפארת.
״לא אני פשוט ממהרת, באמת״ נסיתי לשלוח מבט מתחנן לפירסון אבל היא לא נעה אפילו מילימטר אחד לטובתי.
״את כל כך פתאטית ועלובה שזה כבר קומי, כלבה״ הצחוק של פירסון היה כמו ציפורניים שנגררות על לוח.
״אני שמחה שאני משעשעת אותך אבל אני ממש חייבת לזוז. ההורים שלי מחכים לי ואם אני לא אגיע בזמן הם יחפשו אותי״.
״וזה אמור לעניין אותי כי?״ פירסון נשארה עיקשת כתמיד.
״זה לא ובכל זאת אני ממש חייבת ללכת״ עכשיו כבר התחלתי לאותת בעיינים שלי לאנשים שעברו שקורה כאן משהו וקיוותי שמישהו זר יציל אותי.
ואז פירסון קיבלה הודעה. עיניה הכחולות הענקיות נצצו בשובבות ונראה כאילו השטן בכבודו ובעצמו שלח לה הודעה.
״עכשיו אני צריכה לזוז אידיוטית אז יש לך מזל. ביי חתיכת מוזרה.״
מתנת הפרידה שלה הייתה המשקה החם שאחזה ישר לתוך הפרצוף שלי. למזלי הוא לא היה רותח רק חם ודביק.
״אופסי דופסי״ פייפר גיחכה בזמן שהשאר ציחקקו והלכו לדרכן.
הייתי מלוכלכת אבל יצאתי מזה בשלום יותר ממה שצפיתי ולכן לא היו לי תלונות. תיכננתי לרוץ מהר לשירותים, לנקות את עצמי, להחליף חולצה ולחזור הביתה לפני שאתקל בעוד מישהו שלא רציתי לראות. מיהרתי לעבר השירותים בלי להיות עירנית ולפני שהצלחתי לצפות את זה מישהו תפס אותי בחוזקה ודחף אותי לתוך חלל חשוך. הדלת נטרקה בקול מחריד מאחוריי וחשכה מהסוג הכי מפחיד, כזאת שלא רואים בה דבר וחצי דבר עטפה אותי. הלב שלי פעם במהירות ופאניקה בלתי רציונלית שטפה אותי. צרחתי וזרקתי את כל מה שהיה לי ביד. החלל היה קטן ומשהו לח עם ריח מסריח נחבט בי אבל לא היה לי אכפת. דפקתי על הדלת חזק שוב ושוב ושוב עד שכאב לי. הייתי תמימה לחשוב שזה יגמר בפרפיצ׳ינו פושר לפרצוף. תמימה מידי.
״תפתחו לי את הדלת!!! בבקשה!!!״ הנואשות בקולי גרמה לפחד שמפעפע בתוכי להתעצם.
״אם לא תרגעי עכשיו, אני אדאג לקבור אותך בתוך החדרון הזה״ היד שלי קפאה שנייה לפני שפגשה שוב בדלת.
הכל בתוכי קפא ואם עד עכשיו ידעתי פחד ברגע ששמעתי את הקול הזה הוא הפך לאימה טהורה. הסיוט הכי גדול שלי עמד מאחורי הדלת הזו. הוא היה גרוע פי אלף מפירסון והשפוטות שלה. הוא היה השטן.
״תפתח את הדלת״ נסיתי לשמור את הפאניקה תחת שליטה אבל כל הגוף שלי רעד ובחילה טיפסה בגרוני.
״רק כי ביקשת כל כך יפה״ הטון שלו היה שטוח וחסר רגש.
אלוהים... אני והוא לבד במרחב ציבורי. אין מי שיעזור לי. אין לאן לברוח. אין מוצא.
חיטטתי בכיס שלי ומצאתי את הפלאפון שלי אבל לא הייתה לי קליטה. הוא ידע שלא תהיה לי קליטה. אבל היה לי פנס. פנס שעשיתי טעות שהדלקתי אותו כי אז גליתי שהחדרון שהיה מלא בחומרי ניקוי היה גם מלא בעכבישים ענקיים, עכברים, ג׳וקים ותולעים. הצרחה מקפיאת הדם שלי הייתה בלתי נמנעת. עכבר ענקי רץ ישירות אליי ואני מיד קפצתי מפילה עליי עוד ערימת סמרטוטים ואז הרגשתי את הג׳וקים מטפסים עליי. הטלפון שלי נפל והתנפץ בקול זועם על הרצפה כשנסיתי להוריד מעצמי את קן הזוחלים שעכשיו היה בכל פינה על העור שלי.
״בבקשה!!! אלוהים!!!״ צרחתי עד שהרגשתי את הגרון שלי עולה באש.
״הצרחות שלך רק מחמירות את המצב, כלבה״ אף טיפה של רחמים. אפילו לא אחת.
״קריד... בבקשה... אני מתחננת...״ הדמעות הגיעו והן היו שורפות וכואבות.
נסיתי להוריד מעצמי את הזוחלים ואז הרגשתי משהו מתחכך ברגלי, משהו גדול. הקול שלי היה כל כך שבור ובקושי הצלחתי לצרוח את נשמתי החוצה.
״זה המקום הטבעי שלך עם כל החיות הכי מגעילות שקיימות. דווקא חשבתי שתעריכי את זה שאת נמצאת עם בני מינך״ הוא צחק. הוא פאקינג צחק.
ולי לא היה לאן לברוח. הוא לא יפתח לי את הדלת. אני ידעתי שאם אני אשאר במצב מודעות אני אקבל התקף לב או פשוט אשתין על עצמי אז התחלתי לדפוק את הראש שלי בדלת. חזק. כל כך חזק עד שראיתי שחור. חוסר מודעות עטף אותי וגופי נחלש. תודה לאל.