Cruel (falcon valley 1)

פרק 40

פרק 40-
קריד-
שכבתי על כיסא הנוח על הדק ליד הבריכה הענקית. השמיים היו שחורים לגמריי כמו שמיכה אפלה שכיסתה את העולם. מסביבי היו המון אנשים וברקע מוזיקה בקולי קולות. הכל היה כמו רעשי רקע בשלב הזה. הצצתי בשעון שלי. השעה הייתה כבר רבע לשלוש. המסיבה נמשכה שעות ועדיין לא נראה שהיא מתקרבת לדעיכה. ממש התחשק לי לעוף מכאן אבל רציתי לדבר עם מתאו ורציתי שכולם יסתלקו כדי לעשות את זה. אז הייתי כאן, לבד. פורטר תפס מישהו כבר בתחילת הערב ונעלם איתו, מתאו לא היה מאופס כבר מרגע שהודיע לנו שההורים שלו לא יהיו בבית בסוף השבוע והוא עושה מסיבה ענקית. הוא התחיל לשתות ב-12 בצהריים ולא הפסיק מאז. לא היה לי מושג מה עובר עליו אבל בהחלט תיכננתי לנהל איתו שיחה על השיט הזה. הכרתי את מתאו מגיל 10 והוא אף פעם לא היו מעורער כפי שהיה בשבועות האחרונים. הנחתי שזה קשור לאבא שלו וגם לרמנגיטון והעדפתי לא להתערב כי הוא לא אמר על כך דבר אבל העניינים יצאו מכלל שליטה אז החלטתי שהגיע הזמן להוציא את הראש מהתחת ולהיות חבר כמו שצריך. ליין היה איתי כמה שעות עד שקיבל הודעה ממישהי שהתראה איתה ולמדה בקולג׳ והסתלק משאיר אותי לבד. אז ישבתי בכיסא הנוח עם בקבוק מים מינרלים לצידי והבטתי בשמיים. הם היו שחורים להפליא כאילו רצו שאדע שאין בהם אף כוכב, אף טיפת אור. הטלפון שלי רטט בכיסי בפעם השמינית בשעה האחרונה. הצצתי במסך וראיתי שוב את שמה את פירסון. לא התחשק לי לדבר איתה. לא התחשק לי לדבר עם אף אחד. הטלפון הפסיק ואחרי שתי דקות שוב רטט. הצצתי במסך והפעם שמה של ולנסיה הבזיק על המסך. לא. לא רציתי לדבר גם איתה. חיכתי שהרטט יגמר ומיד אחרי שהוא נפסק נשלחה אליי הודעה. לא פירסון ששלחה כבר כמעט 70 הודעות אלא ולנסיה. נאנחתי ופתחתי את ההודעה.

ולנסיה:׳זו פירסון. אני מציעה לך לענות׳

לפני שהצלחתי לעכל את ההודעה הטלפון רטט שוב. עניתי בלי לחשוב יותר מידי.
״סוף כל סוף״ קולה של פירסון נשמע מעבר לקו אבל היה בו משהו שונה.
״מה את עושה עם הטלפון של ולנסיה??״
היא צחקה. אבל לא הצחוק המתוק מזויף שלה שנועד להרשים אותי אלא צחוק חסר שליטה וקצת מטורף עם נחירות.
״אנחנו חברות... למה שלא יהיה לי את הטלפון שלה?״
״זה לא מצחיק. איפה את? את במסיבה? גנבת לה את הטלפון?״
קמתי ממקומי ונעלתי את הסניקרס שנטשתי בתחילת הערב ליד הכיסא הנוח.
״רק קיוותי שיהיה לנו קצת זמן איכות. למה אתה כועס? אני מטפלת בה יפה. זה מה שאתה רצית, לא? שנפסיק עם כל הריבים, שנהיה חברות טובות, לא?״
עכשיו כבר התחלתי להלחץ. זה נשמע כאילו פירסון חטפה התקף פסיכוטי או משהו.
״את איתה? אתן במסיבה?״
״לא. רציתי שנבלה קצת יחד אבל היא הייתה כלבה קטנה וגנבת זונה כהרגלה אז נאלצתי ללמד אותה לקח״ היא ציחקקה אבל לא צחוק טוב אלא אותו צחוק פסיכוטי.
״תני לי לדבר איתה!״ דרשתי כשפילסתי את דרכי אל היציאה.
״יש כאן מישהו במיוחד בשבילך, זבל״ פירסון אמרה ואז היו כמה שניות של שקט.
״קריד? בבקשה תעזור לי, תעזור לי!״ ולנסיה. קולה היה חנוק מבכי ופחד ואז שמעתי כאילו מישהו בועט במשהו, זעקת כאב וצרחה.
״פירסון!! מה עשית?! מה לעזעזאל עשית?!״ פחד החל לחלחל לתוכי. פירסון מעולם לא עשתה משהו כזה בלי לדבר איתי לפניי. היא נשמעה מעורערת, כמעט על סף שיגעון. וזה הפחיד אותי כמו שלא פחדתי כבר הרבה זמן.
״מה שהייתי צריכה לעשות כשהכלבה הזו לקחה אותך ממני. מה שמגיע לה״.
נכנסתי לרכב שלי וחגרתי את עצמי. הייתה לי הרגשה רעה בכל העצמות. כמו בלילה ההוא שאיבדתי את אמא שלי. משהו בתוכי זעק שהלילה הזו יגמר רע מאוד. לא משנה מה אעשה.
״איפה את?״ נסיתי לשמור על קור רוח.
״אני שולחת לך מיקום. נפרד מהמטרד הזה לנצח הלילה״.
והיא ניתקה. כמה שניות אחרי היא שלחה מיקום. הקלדתי אותו לתוך האפלקציה. השתדלתי לנסוע כמו שצריך למרות שידיי רעדו והמוח שלי לא היה במקום. ידעתי מה ההשלכות של נהיגה רשלנית ולכן תמיד נהגתי כמו שצריך. תמיד. הגעתי למחסן ענקי שהיה שייך למונטלייק תעשיות. אור היה דלוק בחלק אחורי של המחסן מאחורי כמה מכולות ענקיות. כמעט רצתי על רצפת הבטון. ואכן שם הייתה פירסון שנשעה על הקיר מחכה לי. בפינה, צמודה למכולה שכבה ולנסיה שנראתה כאילו חבורה שלמה של בריונים הרביצה לה. היא הייתה קשורה ועיניה הביטו בי בצרחה שקטה שאציל אותה.
״מה את חושבת שאת עושה??״ יריתי לעברה של פירסון והתכוונתי להגיע אל ולנסיה אבל אז פירסון שלפה אקדח וכיוונה אותו אליי.
״עוד צעד אחד ואני אשתמש בו. עליה.״ היא הפנתה את האקדח ל-ולנסיה שרעדה ויפחה עמומה של פחד וכאב נפלטה משפתיה.
״תורידי את האקדח הזה!״ דרשתי.
״לא נראה לי. אני אוהבת את הכוח שיש לי ביד. עכשיו יש לי כוח עלייך ולא ההפך. כמה שזה נפלא, לא?״
העיינים שלה היו ריקות והרגשתי כאילו היא מסתכלת דרכי ולא עליי. זה היה מפחיד ונוראי. האקדח היה אמיתי וטעון. היא יכולה להרוג את ולנסיה ואותי ברגע. החיים שלנו יכולים להגמר. ממש כאן.
״פירסון... אני מבקש ממך להוריד את האקדח. זה אני, קריד. הבחור שתמיד אהבת, זוכרת?״
״כן. אני תמיד אהבתי אותך אבל אתה מעדיף כלבות רוצחות אז אני אהיה כלבה רוצחת ואולי תשים עליי סוף סוף זין!״ היא נהמה ואז רעש נוראי הדהד מבין הקירות. ירייה.
עייני מיד התמקדו בולנסיה. דם. דם זלג מזרועה. היא צרחה.
״שיט!!! אל תעשי את זה! תהרגי אותי! אני הבעיה כאן!״ זינקתי לעבר פירסון אבל היא נופפה באקדח ודחפה אותי אחורה.
״אל תזוז או שאני אירה בה שוב!״ היא איימה.
לא יכולתי לקחת את הסיכון ולקחתי צעד אחורה.
״בבקשה פירסון... את לא רוצחת, את אף פעם לא היית ואף פעם לא תהיי. את בן אדם טוב. את לא יכולה לעשות משהו כזה.״
״בן אדם טוב? לא... אני לא טובה בכלל ואני לא רוצה להיות טובה. כי כשהייתי טובה אלייך התייחסת אליי כמן לזבל. שניכם התייחסתם אליי כמו לזבל ועכשיו אתם תשלמו על זה!״ היא צרחה בגרון ניחר.
״פ... פירסון...״ זעקה חלושה יצאה מפיה של ולנסיה.
״אנחנו זזים״ פירסון עדיין כיוונה את האקדח שלה אל ולנסיה כשהתירה את הקשרים שעל ולנסיה הפצועה והרימה אותה כדי שתעמוד על הרגליים. היא הצמידה את האקדח אל ראשה.
״לרכב שלך. אתה נוהג.״ היא הורתה.
אני הלכתי לעבר הרכב שלי כמו אדם שהולך בדרכו האחרונה אל הגרדום. אבל החלטתי שאני אעשה הכל כדי להציל את ולנסיה. אסור היה לה למות. איבדתי יותר מידי אנשים שאהבתי. לא יכולתי לאבד אותה.
פירסון נכנסה איתה למושב האחורי והורתה לי להכנס למושב הנהג. כל העת האקדח היה מכוון לראש של ולנסיה וידעתי שהיא לא תהסס לירות. היא לא הייתה בשפיות כרגע.
״תתניע!״ היא נבחה פקודה.
עשיתי כדבריה והתנעתי את הרכב. נסעתי בזהירות כרגיל.
״מהר יותר! אני רוצה שתסע אל מחוץ לפלקון וואלי!״ היא חפרה את קת האקדח אל רקתה של ולנסיה המפוחדת והמדממת.
בלעתי רוק והכרחתי את עצמי ללחוץ על הגז. פניתי לכביש שיוצא מהעיירה ומוביל לכביש ראשי ארוך ועירוני שחיבר את פלקון וואלי עם לוס אנג׳לס. ברגע שעלינו על הכביש הראשי פירסון התמתחה וראיתי במראה שלי את החיוך שלה- אכזרי וקר.
״תלחץ על הגז. הכי פאקינג חזק.״
הפקודה שלה הייתה מרושעת ומנוגדת לכל אינסנקט בגופי.
״אל תעשי את זה, פירסון״ הנדתי בראשי מנסה לקנות זמן.
״אני רוצה שתהרוג אותה כמו שהיא הרגה אותך בחוסר אחריות, בחוסר אונים ברכב בוער. זו תהיה הנקמה המושלמת. מה שתמיד רצית, קריד. זה ישחרר אותך. זה ייתן לך לראות אותי, אותנו לנצח״ היא נשמעה מטורפת על כל הראש. וזה מה שהיא הייתה. מטורפת. ואני הייתי הדלק של הטירוף שלה. אני הייתי המניע שלה. אני הייתי זה שהוביל אותה, את כולנו לאבדון. ועכשיו בכביש החשוך כשאקדח אמיתי מוצמד לרקתה הבנתי מה עשיתי. את גודל הנזק. את הטירוף. ההרס. הובלתי את כולנו לנקודת האל חזור. כולנו נמות ברכב הזה. לא נראה לי שהיא קלטה את זה. ולא היה נראה לי שאכפת לה במצבה.
״אני לא רוצה שהיא תמות״ היה כל מה שהצלחתי לומר.
״לא אכפת לי! תגביר מהירות או שאני אגמור את זה בירייה!״ היא הייתה מוכנה ללחוץ על ההדק.
אני לחצתי על דוושת הגז במלוא כוחי. הרכב שלי דהר קדימה כמו מכונית מירוץ ללא מעצורים.
״הצידה!״ היא צווחה ואני הטיתי את ה-הגה ונכנסתי לנתיב הנגדי.
אורות המשאית נצצו ממרחק. אבל הרכב כבר לא היה יכול לעצור. זה היה מאוחר מידי. יכלתי רק לוודא שהוא נשאר בנתיב ולא סוטה מהכביש ומתהפך או מתנגש בעצים וסלעים. זו הייתה הדרך היחידה לוודא שאני שומר על ולנסיה. הרעיון הבזיק במוחי תוך שניות וכך הביצוע. תא הכפפות שלי, מקל הסלפי המסיבי שפורטר השאיר אצלי ישר לתוך הראש של פירסון בתנועה אחת חלקה. היא איבדה הכרה. האורות של המשאית סינוורו את עייני והצפירה הנואשת והמרתיעה שלה החרישה את אוזניי.
״תקפיצי! עכשיו!!!״ צרחתי.
דלת הנוסע נפתחה. שמעתי רעש וקיוותי שזה היה הגוף שלה פוגש את האספלט. עצמתי עיינים חזק חזק ואמרתי תודה בלחש. תודה למי שהסכים לאהוב אותי אפילו כשלא אהבתי לעצמי. היו לי חיים טובים והמוות תמיד הגיע כשלא צפינו לו. ואז הרגשתי את זה. ההתנגשות. ואז כבר לא הרגשתי. לא הרגשתי כלום.