Cruel (falcon valley 1)

פרק 38

פרק 38-
קריד-
אלייז׳ה נהג ברכב בדרך המוכרת שעשיתי כמה וכמה פעמים אבל לא העזתי להשלים עד היום. לא בטחתי בעצמי שאצליח לנהוג אז נסעתי לדוקטור בלתזר במונית וביקשתי מאלייז׳ה לאסוף אותי בתום הפגישה. ידעתי שהוא מרוצה מהעובדה שהקשבתי לו ואני ממשיך להפגש עם הדוקטור אבל הוא לא אמר כלום. הוא ידע היטב איך להתנהל איתי ואילו נושאים לא עולים על השולחן. חוץ מזה הבנו אחד את השני גם בלי לדבר. הוא שם רדיו על ווליום נמוך ועד שהגענו לחנייה של בית העלמין אף אחד לא הוציא הגה. היום היה יום ההולדת שלה. היא הייתה אמורה להיות בת 35. אבל היא לא. היא קבורה במקום הקודר הזה תחת שכבות של אדמה ומצבת אבן. הייתה להם מסורת להביא בלונים, פרחים ומתנות לקבר בכל שנה כאילו שזה באמת היה משנה עכשיו. כאילו היא יכלה להנות משרשרת או בושם או גיפט קארד. כאילו היא יכלה להתרגש מהברכות שלהם ולטעום את העוגה ולבקש עוד פרוסה כי בא לה להתפנק היום. זו הייתה מסורת מטופשת. בעיקר תזכורת מכאיבה לכך שהיא איננה. ולכך שלא ביקרתי את הקבר שלה מאז ההלוויה. אלייז׳ה הוריד את הכובע שהיה על ראשו והניח אותו על הדשבורד לפני שהעביר יד בשערו מנסה להשתלט על הרעמה הכמעט בלונדינית שלו.
״מוכן לזה?״
הנהנתי. למרות שלא ידעתי אם אני באמת מוכן. דוקטור בלתזר אמר שזה יעשה לי טוב. לעשות משהו עם האנשים האחרים שאיבדו אותה. להשתתף בחווית האבל שלהם. אין לי מושג מה זה אומר אבל ממילא לא ממש הייתי מרוכז במה שאמר לי היום. אלייזה יצא מהרכב ואני אחריו. הוא הוציא מהבאגז׳ את השקיות עם המתנות שלי ושלו. הוא קנה לה שמלה יקרה בטירוף של ויקטוריה בקהאם מהסוג האהוב עליה ואני קניתי לה תיק אופנתי של לואי ויטון. זה היה מטופש אבל הזכרתי לעצמי שאני בא לפה עם ראש ולב פתוח או לפחות מנסה כמו שהבטחתי לדוקטור בלתזר. ליד שער הברזל הגדול חיכו לנו ג׳סטין, פורטר וברונקס. ג׳סטין היה לבוש חליפה אפורה ויקרה בטירוף והסתתר מאחורי משקפי שמש של ריי באן. פורטר נראה כאילו לקח משהו חזק לפני שבא הלבן שבעיניו הפך ורדרד, ידיו היו עמוק בכיסים והוא התנדנד אחורה וקדימה. ברונקס היה תקוע בטלפון שלו ונראה מנותק מהסטיאוציה. היינו מפורדים בלעדיה. כל אחד דפוק ושקוע בעצמו. כבר לא משפחה. סתם קבוצה של אנשים שהתאספו כדי לחגוג יום הולדת למי שהייתה הדבק שחיבר בנינו.
״היי בנים״ ג׳סטין חייך חיוך עגום משהו.
״היי ג׳סטין״ אמרנו יחד בתאום מושלם.
״בואו נכנס. אין לי הרבה זמן. אני צריך להיות הערב בסיאטל לפגישה״.
כמובן שהוא הגיע לשעה קלה וכבר תכנן את נתיב הבריחה. בשביל ג׳סטין היינו מטרד קטן במכלול הגדול של הדברים. הלכנו אחריו בשיירה. ברונקס החזיק את הבלונים וג׳סטין היה עם העוגה. הכרחתי את עצמי ללכת אחרי אלייז׳ה והבטתי על אחורי הסניקרס הלבנות שלו ולא על הקברים שסביבנו עד שהגענו ליעדנו. הקבר שלה היה עשוי שיש לבן ומבריק שעליו חרוטות אותיות זהב- קריסטן רוז בלאמי. בת, אחות ואם. היית לנו חוף מבטחים ושלוות עולמים.
לא הצלחתי לבלוע את הרוק שלי או לנשום סדיר. פרחים טריים יחסית נחו לצד הקבר שלה. מישהו כנראה הגיע לכאן לעיתים קרובות. אלייז׳ה הניח את הזר שלנו לצד הזר שכבר היה שם. ג׳סטין הניח את קופסאת העוגה על הקבר והוציא מכיסו הפנימי מצית ונרות. הוא פתח את הקופסא, תקע נרות בעוגה והדליק אותם. הנחנו את המתנות סביב פיסת האבן הדוממת. שקט השתרר בין חלקות הקבר והאויר היה מלוכלך באבק ובבכי של אנשים שנפרדו מהיקרים להם מכל.
״היי קריסי... התגעגענו אלייך המון. אפילו קריד כאן ואני חושב שלאט לאט, ככל שהזמן עובר אנחנו מתרגלים לעובדה שככה נחגוג לך תמיד. קשה לנו בלעדייך אבל אנחנו שורדים ויודעים שאת מחייכת אלינו מלמעלה. מזל טוב, אחותי״ ג׳סטין נאם בקול שקט ואז נישק את האבן הקרה.
״היי אימא. אני אוהב אותך ואני מתגעגע אלייך, כל הזמן. אני לא חושב שזה ישתנה. אני מקווה שחוגגים לך יפה שם בגן עדן כי תמיד היית ותשארי מלאך. הלוואי שהיית כאן על אמת. אני מצטער אם אני מאכזב אותך זה לא בכוונה. מזל טוב אהובה״ פורטר נישק גם הוא את חתיכת האבן.
״יום הולדת שמח, אמא. אני אוהב אותך מלא ומתגעגע. תמיד תהיי האישה הכי חשובה בחיים שלי. את המלאך השומר שלי ואני יודע שיש לך יד בכל דבר שאני עושה ובכל הצלחה שלי. תודה על החיים שנתת לי ועל זה שהצלת אותי.״
ברונקס הסתפק בלטיפה קלה של המצבה.
״היום שבו הצלת אותי היה היום הכי טוב בחיים שלי. ברור לי שאם לא את לעולם לא הייתי מכיר את המושג משפחה ולעולם לא הייתי זוכה לחיות חיים מלאים ונורמטיביים ללא טוב ליבך האדיר. אני מתגעגע לחיוך שלך, לטוב ליבך ולכל מה שנתת לי ולא היה חומרי אפילו קצת. מזל טוב מלאך שלי״ אלייז׳ה ירד לברכיו והניח את מצחו על השיש הקר.
דקה ארוכה של שתיקה השתררה עד שהוא נעמד חזרה על רגליו. ואז הגיע תורי. הם חיכו למוצא פי. כל העיינים עליי. הפה שלי התייבש ולא ממש היו לי מילים. הרגשתי מטופש לדבר אל חתיכת אבן. הרגשתי מתוסכל, כועס ועצוב. היא הייתה צריכה להיות כאן. היא הייתה טובה מידי וחסרים אנשים טובים כמוה בעולם הזה. בעולם שבו קיימים עדיין אנשים כמוני, כמו פירסון, כמו האבא הביולוגי שלי... אנשים רעים ומלאי כוונות זדוניות אבל היא לא. זה היה לא... לא הוגן.
״אני שונא את זה שאת לא כאן. את הייתי טובה מידי לעולם הזה, טובה מידי בשבילנו. אני לא... לא רוצה לדבר לחתיכת אבן בלי נשמה. אני רוצה את הדבר האמיתי וזה לעולם לא יחזור. לעולם לא.״
הנדתי בראשי ולקחתי צעד אחורה. זה כאב מידי. כמו בעיטה חדה ומדויקת מלוחם מקצועי ישר לתוך הבטן. רציתי להקיא או לצרוח. לצרוח את הכאב והאכזבה והגעגוע. לצעוק שאני הייתי חלש מידי. לצעוק סליחה. סליחה על כל מה שקרה מהלילה ההוא ואילך. סליחה על זה שלא יכולתי להציל אותה. שהייתי עסוק בלהעניש את ולנסיה ברינגר במקום בלהתאבל על אמא שלי ולכאוב את כל הכאב שמסתחרר בתוכי ללא הרף. סליחה שאני עדיין רוצה להיות בתוך הבחורה שהייתה ברכב שקטל את חייה. שאני עדיין נמשך אל הבחורה הזו בצורה מכאיבה ועמוקה שמטריפה אותי בימים ובלילות ואני נלחם בה כי אני יודע שלעולם לא אוכל להיות איתה. לא בלי יסוריי מצפון שיקרעו אותי מבפנים ויהפכו אותי לבוגד הכי גדול בעולם.
״קריד...״ אלייז׳ה שלח לעברי מבט עצוב עצוב.
״אני בחוץ״ הצלחתי לפלוט ומיהרתי ליציאה.
נכנסתי לרכב והדלקתי את הרדיו. העוצמה הכי גבוה. הרעש של הגיטרות החשמליות הטביע את המחשבות ואת הרגשות. הצרחות של הסולן הרעידו את המושבים ואני עצמתי עיינים. לא יודע כמה זמן עבר עד שהדלת נפתחה ואלייזה התיישב לצידי. הוא כיבה את המוזיקה. השקט ניקב אותי מבפנים.
״אני לא מתיימר להבין את זה וכנראה שאני בחיים לא אבין אבל אתה חייב להקל על עצמך. אתה הורג את עצמך מבפנים. ואני לא מוכן לאבד עוד מישהו, לא אותך״.
מבטי היה נעוץ בשורת עצים כמעט עירומה שניבטה מהחלון הקדמי של הרכב ולא הצלחתי להסתכל עליו.
״אני נלחם בעצמי. כל יום. כל הפאקינג יום. לפעמים אני רוצה לוותר. לנעוץ בה שיניים, באמת. אבל אני לא יכול. לעולם לא אסלח לעצמי״.
״דיברת איתה על מה קרה בלילה ההוא?״
הנדתי בראשי. לא הייתי צריך לשמוע את הפרטים.
״אני חושב שאתה צריך לדבר איתה על זה. על הכל. ברגע שתשחרר אותה על אמת תוכל להתחיל להחלים״.
״גם אתה הפכת לפאקינג פסיכולוג?״
״לא. פשוט אחיך, כמו תמיד.״
זה גרם לי למחנק בגרון. אחים. מהרגע הראשון. קריסטן הציגה אותי ביום הראשון בבית החדש כאח של אלייז׳ה. היא רצתה שנהיה משפחה. היא הפכה אותנו למשפחה.
״כל פעם שאנחנו יחד זה הופך ל... פאקינג מרחץ דמים או סרט פורנו שנקטע לפני השיא״.
״קח אותה למקום נייטרלי. עם אנשים. כזה שתצטרכו להעמיד בו פנים שאתם נורמליים ותנסו לא למשוך תשומת לב״ אלייז׳ה הציע.
״לפעמים אני ממש שונא אותך, אתה יודע?״
״כן אבל אני יודע גם שאתה אוהב אותי ולא רק לפעמים״ עכשיו כבר הסתכלתי עליו. הוא חייך. כמעט אותו חיוך שחייך אליי ביום שבו נפגשנו לראשונה. חיוך של אח גדול שיודע קצת יותר ומוכן ללמד אותי הכל.
התנעתי את הרכב ונסעתי הביתה. כשהגענו אלייז׳ה טפח על כתפי כאומר-׳סומך עלייך שתעשה את הדבר הנכון׳ ויצא מהרכב. ישבתי שם כמה דקות לפני שנסעתי אליה. נקשתי על הדלת. היא פתחה אותה לבשה במכנסון צמוד, גופיה ונעלי ריקוד שטוחות בצבע גוף. שכבה קלה של זיעה נצצה על מצחה. פתאום הרגשתי כמו ילד בן עשר שרואה אותה בפעם הראשונה. אבל כבר לא הייתי בן עשר. ולעולם לא אשוב להיות.
״אנחנו צריכים לדבר״.
היא פתחה את הדלת יותר מזמינה אותי פנימה ללא מילים. הנדתי בראשי נחרצות.
״בחוץ. לא כאן.״
״אוקיי״ היא סגרה את הדלת ועכשיו שנינו עמדנו ליד הדלת הסגורה.
״לא. במקום אחר. בית קפה או משהו״.
לרגע היא נראתה המומה לגמריי. ואז היא התעשתה על עצמה וישרה את גבה כמו בלרינה גאה.
״למה? לאן אתה רוצה לקחת אותי?״ החשד בקולה היה מוצדק.
היא לא סמכה עליי. ניסיון העבר שלה איתי היה רע ומר. כל הניסיון איתי היה בשבילה רע באופן מוחלט.
״את יכולה לנהוג. כל עוד זה מקום עם אנשים זה בסדר״ משכתי בכתפיי.
היא עדיין לא נראתה משוכנעת במיוחד אבל הנהנה.
״אני הולכת להתארגן. זה יקח לי זמן״.
״בסדר״.
חיכתי לה כמעט 27 דקות עד שיצאה מהדלת. שערה הכהה והארוך היה אסוף והיא לבשה שמלה סגולה ומעליה ג׳קט ג׳ינס. היא הושיטה את ידה ואני נתתי לה את המפתחות לרכב. הנסיעה הייתה בדממה. לא העזתי להסתכל עליה והשתדלתי לא להריח את הריח הטוב והפרחוני שלה שהתעצם כשהיינו יחד בחלל סגור. היא לקחה אותנו ל׳אמארטו׳ בית הקפה הכי יקר בפלקון וואלי. המארחת הסכימה להשיב אותנו בלי הזמנה מראש רק כי נתתי לה שטר שמן בשביל זה. היא הושיבה אותנו במיקום דיי גרוע אבל היו מסביבנו מלא אנשים. זה היה טוב. מלצר מחוצ׳קן ומגושר מיד ניגש אלינו. אני הסתפקתי בקפה שחור אבל ולנסיה החליטה שהיא מזינה מלקשייק, סופלה שוקולד ותותים מכוסים שוקולד לבן ואבקת זהב.
״היום היה יום ההולדת של קריסטן״ פלטתי ברגע שהמלצר עזב.
ראיתי את כל הצבע אוזל מפניה. יכולתי להרגיש בתוכי את הצלילה הרגשית שלה.
״אני... אני לא יודעת מה לומר״.
״הבאתי אותך לכאן כי יש לי כמה שאלות. על הלילה שבו הכל קרה״.
לא חשבתי שזה אפשרי אבל היא החווירה אפילו יותר. עיניה הכהות התרחבו כמו שני זרקורים מוכי הלם.
״זה סוג חדש של עינוי או משהו?״ קולה רעד מעט בקצוות.
״לא. פשוט קלטתי שאף פעם לא דיברנו על זה. לא באמת.״
וזו הייתה האמת. באתי נקי ממשחקים ולא באמת היה לי כוח לשחק או להעמיד פנים. לא היום. אפילו לא רציתי להיות אכזרי וזה משהו שהתעורר בי באופן טבעי מול ולנסיה.
המלצר חזר עם ההזמנה שלנו. אחרי שהוא הלך השתררה בנינו דממה. חיכתי שהיא תאמר משהו ובנתיים הקשבתי לבליל השיחות שסביבנו. לא יכולתי לנער אותה, לדרוש ממנה או לנסות להתגרות בה. לא כשאנחנו מוקפים בעשרות אנשים שעלולים להתערב. אלייז׳ה צדק באופן לא מאוד מפתיע.
״מה אתה רוצה לדעת?״ היא שאלה לבסוף מבטה נעוץ בתותים שנחו על צלחת מבריקה ונצצו בגלל אבקת הזהב.
״מה קרה שם בעיקרון״.
היא בלעה רוק בקול. לגמה מהשתייה שלה. לקחה נשימה עמוקה ואז סוף כל סוף דיברה.
״שרנו ברכב. בקול רם. וצחקנו ממש. הוא נישק אותי ואני אותו. אני תפסתי לו את הפרצוף והדבקתי לו נשיקה לפני שהגענו לרמזור. אמרתי לו ׳בייב הרמזור אדום׳ והוא רק חייך חיוך מסטול כזה לפני שלחץ על דוושת הגז ונכנס לצומת במהירות. השניות הראשונות היו הלם. לא קלטתי מה קרה. לא באמת. עד שראיתי את הדם, הרחתי את הריח השרוף ואיבדתי הכרה. הזמינו את שירותי החירום. אני זוכרת שצרחתי הרבה. בכיתי. עד שהגעתי לבית החולים ההלם שקע. הייתי אפטית. הכל חלף לידי. כמו בחלום. או יותר נכון בחלום בלהות. אתה יודע מה אני הכי זוכרת מהלילה ההוא?״
הנדתי בראשי.
״אותך״.
המילה הכתה בי כמו אגרוף חסר רחמים.
״אותי?״
״כאילו זה קרה אתמול. היית בסיוטים שלי בלופ. שוב ושוב ושוב. הצרחות שלך, החוסר אונים, הטירוף. אני זוכרת הכל ב-ברור״.
אני זוכר. גם אני זכרתי את זה טוב מידי. חד מידי. כואב מידי. קורע מידי. הרגעים שבהם הבנתי שהחיים שלי התהפכו שוב. שאיבדתי אותה לעד ולעולמי עולמים. את האמא היחידה שבאמת הייתה אמא שלי.
״זה עדיין שם, בתוך הראש שלי״ מלמלתי.
ידה העדינה נחה על ידי. מחווה קטנה של נחמה. כל כך רציתי להיות שם. לקבל ממנה את מתנת הנחמה אבל לא הצלחתי. זו תהיה בגידה בזכרה של קריסטן. להיות קרוב אליה תהיה בגידה. ידעתי שהיא לא משקרת. ג׳ייסון לקח את ההחלטה להאיץ למרות הרמזור האדום. אבל היא לא עשתה מספיק. היא לא רצתה להקשיב לאזהרה שלי. היא נסעה איתו כדי להזדיין ובגלל זה אני איבדתי את האישה הכי חשובה לי בעולם. האנוכיות שלה הייתה המפלה שלה. של שנינו. משכתי את ידי ממנה. נופפתי למלצר וביקשתי חשבון.
היא לא נגעה בסופלה ובתותים שלה. שילמתי את החשבון והפעם אני נהגתי והיא ניסתה להתנתק מהכל. עצרתי לפני הבית שלה. רק אז היא הביטה בי. היא התירה את החגורה שלה ואני את שלי. בלי לדבר אני הרחקתי את המושב לאחור והיא טיפסה לחיקי. הפה שלי הכיר את הפה שלה כמו מפת דרכים לבית. הפיות שלנו רקדו יחד. הידיים שלנו נגעו וחקרו והתלהבו. גניחות עונג קטנות היו הצליל היחיד. גופה התחכך בגופי מוכן ומזומן לשלב הבא. הזין שלי נצמד לרוכסן כמבקש להבקיע דרך ולחדור לתוכה באופן מיידי. התנשפנו. הנחתי את ידיי על מותניה ועצרתי את אגנה שהתחכך בי באופן כל כך בוטה שרציתי לגמור רק מזה.
״לכי הביתה, ולנסיה״ הצלחתי לומר בקול רועד משהו.
היא הביטה בי בעיינים מזוגגות מתשוקה וכאב. אני נשבע שגם לי זה כאב. כאילו סכין חדה ננעצה לי בגוף. היא מיהרה לרדת ממני ולחמוק מהרכב. הזקפה שלי כאבה. הראש שלי כאב. הלב שלי כאב. לא היה לי מושג מה לעשות. אז החלטתי לחזור הביתה. עליתי לגג ושיחקתי עם אלייז׳ה משחקי מחשב עד השעות הקטנות של הלילה על הספה האדומה שלו.