Cruel (falcon valley 1)

פרק 10

פרק 10-
ולנסיה-
״המקום הזה תפוס?״
היה כנראה המשפט האחרון שצפיתי לשמוע בקיפטריה העמוסה בשעת ארוחת הצהריים ביום שני. אבל האוזניים שלי לא הטעו אותי. נערה עם שיער שחור מתולתל, עור כהה, עגילי חישוק בצבע טורקיז וקביים. היא הניחה את המגש שלה על השולחן והתיישבה לפני שהצלחתי להוציא הגה מהפה. לא הכרתי אותה ולא ידעתי אם היא מכירה אותי אבל כבר ראיתי אנשים מציצים לעברנו וניידים נשלפים כדי לתעד או לסמס. אי אפשר היה להסתיר כלום בעידן שלנו או בקיפטריה העמוסה שקיבצה אליה את כל השכבה שלנו וחלק מהשכבה הנמוכה יותר.
״את נראית כאילו ראית רוח רפאים. הכל טוב איתך?״ היא הרימה גבה בשאלה כשפתחה את פחית הקולה שלה.
״אני... אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתשבי כאן״ עניתי ונסיתי לא להשמע קשה מידי או לא נחמדה כלפי האדם היחיד שהיה נחמד אליי בשנתיים האחרונות בשטחי בית הספר.
״למה?״
זו הייתה שאלה שהתשובה אליה הייתה מורכבת ואני כבר ראיתי את התסיסה שמתחילה בין השולחנות הקרובים אלינו. לא רציתי שמשהו רע יקרה לה. היא הייתה נראית נחמדה. נחמדה מידי לשיט שנקרא נידוי חברתי.
״אני לא הבחורה הכי פופולרית באיזור. זה יכול לגרור דברים לא נעימים אם... אם אנשים יחשבו שאנחנו חברות״ הודיתי בשקט.
הבחורה הסתכלה סביב וכנראה התחילה לקלוט את הלחישות, המבטים והטלפונים שעבדו במרץ להפיץ את השמועה. בשנים האחרונות כל מי שיצר או ניסה ליצור איתי קשרי חברות נכווה קשות. כולם ידעו שמי שיתחבר אליי דמו בראשו ואף אחד לא ניסה לערער על קריד והחברים הפופולריים להחריד שלו. אף אחד לא רצה לחלוק את ההשפלות, הנאצות והבידוד החברתי. לא כשהם יכלו לעבור את התיכון באופן נהדר להפליא עם פחות משקל עודף וללא מטרה על הגב.
״ביום שבו אני אשאל את הלוזרים האלה עם מי לשבת לאכול צהריים תיקחי אקדח ותירי בי, בסדר?״ היא גיחכה ונעצה את המזלג שלה בסלט.
״נראה לי שאת תרצי לעשות את זה בעצמך אם הם יתחילו להציק לך״ מלמלתי ושיחקתי בפירה שעל המגש שלי.
״איך קוראים לך?״
״ולנסיה״.
״היי, אני רמינגטון אבל את יכולה לקרוא לי רמי. ואני שוב אומרת לך שאני שמה זין על אפסים מטומטמים שמחרימים מישהו אה ושאני אוהבת לעשות דווקא וכשאומרים לי שאסור לי לעשות משהו אני רק רוצה לעשות אותו יותר״ היא שלחה לעברי חיוך מלא שיינים לבנות כאומרת ׳זו אני, תתמודדי עם זה׳.
״הלוואי שהם היו אפסים מטומטמים״ משכתי בכתפיי.
״תראי אני שונאת להגיד את זה אבל כמעט כל מי שפגשתי במקום הזה גרם לי לרצות לקפוץ מהחלון הקרוב ביותר. את נראית לי נורמלית ואני חדשה כאן אז בבקשה אל תנסי לגרום לי לקבל ריתוק על היום הראשון שלי כשאני פוגעת פגיעה קשה במי שהפחיד אותך כל כך״ היא הביטה בי בפאפי אייז שהיו לגמריי מנוגדות לאיומי האלימות שלה.
״בבקשה אל תתחילי מלחמות שאין לך דרך לסיים״ הנדתי בראשי.
המחשבה על המסכנה מנסה לאתגר את קריד, פורטר, מתאו, ליין או אפילו פירסון או טאשה גרמה לי לחרדה קיומית.
״אני לא מתחילה כלום. אני אוכלת צהריים עם החברה החדשה שרכשתי ביום הראשון שלי. אמא שלי תהיה כל כך גאה״ היא מחתה דמעה דמיונית מזווית העין.
צחקתי. אי אפשר היה שלא לצחוק. למדתי שאסור לי לסמוך על אנשים בדרך הכי גרועה שיש. פירסון תקעה לי סכין בגב ואז כל מה שקרה עם ג׳ונתן. האמון שלי בבני אדם היה מתחת לאפס. אז החלטתי לנהוג בזהירות גם עם הבחורה שנראתה תמימה למידי.
״הכל כדי לשמח את אמא״ נסיתי לחייך אבל נדמה לפעמים ששכחתי איך אחרי כל מה שקרה.
״ברור. אז גם את שמיניסטית?״ היא שאלה.
הנהנתי. מסתבר שרמי בכיתת האם המקבילה לכיתה שלי. אנחנו חולקות שיעור ספורט ושיעור אומנות. רמי הייתה אישיות גדולה מהחיים. היא עברה לכאן מפלורידה והתחילה ללמוד רק היום בגלל התאונה הביתית שהתרחשה בסוף הקיץ והשאירה אותה נתמכת בקביים לפחות לשבועות הקרובים. היא אהבה אומנות ותיכננה להיות מקעקעת אחרי שנסיים את התיכון. אני סיפרתי לה שאני רקדנית ועוד הספקנו להחליף כמה שירים מהפלייליסטים שלנו בסופטפיי לפני שההפסקה נגמרה. הלכנו יחד לפנות את המגשים שלנו ולהניח אותם על העגלה שמיועדת לכך. לצערנו נתקלנו בפירסון בדרך. היא הייתה לבושה בשמלה ורודה זועקת ועיניה התבייתו עלינו כמו שצלף מומחה מתביית על המטרה שלו. הו פאקינג לא.
״סוף כל סוף מישהו שכר את שירותייך כמטפלת סיעודית, ולנסיה?״ היא ציחקקה ברשעות והתקרבה אלינו.
״אני נראית לך כמו מישהי סיעודית?״ רמי הרימה גבה בחדות והתיישרה.
פירסון סקרה אותה במבט מלא בוז ושנאה מכף רגל ועד ראש. רמי לא הייתה לבושה בבגדים חריגים- רק טי שירט לבנה וג׳ינס משופשף אבל לפי הבעתה של פירסון היה אפשר לחשוב שהיא לבושה בסמרטוטים או בגדים שהיא הוציאה מפח זבל.
״עדיף שאני לא אגיד כמו מה את נראית״ פירסון גיחכה.
״למה לא? זה נהדר לשמוע עצות אופנה ממישהי שנראית כמו ילדה בת חמש שהגדילו אותה במקדונלדס בתשעים סנט״ אלוהים. רמי ממש לא ידעה לאן היא נכנסה עם העלבונות שיצאו לה מהפה.
״שתדעי לך שזו שמלה של בלאנסיאגה שעלתה 2000 דולר, עלובה״ פירסון הניחה את ידיה על מותניה הדקות.
״הוכחה חיה ונושמת לכך שאפשר לקנות בגד יקר בטירוף אבל לא סטייל או קלאס״ רמי משכה בכתפיה.
״את חושבת שיש לך סטייל וקלאס?״ פירסון נהמה.
״אני חושבת שהשיחה הזו הורגת לי את התאים האפורים במוח ואני צריכה אותם כדי להצליח בחיים אז נתראה מתישהו, מפלץ ורוד״ היא שילבה את זרועה בזרועי, שלחה לפירסון חיוך גדול ומתגרה ומיהרנו לעבר עמדת הפינוי. השלכנו את השאריות לפח ואת המגשים שמנו על העגלה והמשכנו ליציאה.
חשבתי שהצלחנו לעבור את המשוכה הכי קשה להיום אבל אז מהפינה הופיעו ליין ומתאו. ליין היה לבוש בג׳קט הפוטבול שלו ומתאו היה לבוש בחיוך זדוני. הם לא אמרו כלום כשחלפנו על פניהם אבל אז מתאו החליק את רגלו קדימה וגרם לרמי כמעט ולמעוד. למזלה אני החזקתי בה ורק הקביים היו אלה שנחבטו ברצפה. אלוהים יודע מה היה קורה אם היא הייתה נופלת שוב על הרגל הנקועה שלה.
״אלוהים! את בסדר?״ ההיסטריה שלי הייתה אמיתית.
אם בגללי רמי תפגע פיזית אני לא יודעת מה אעשה. זה לא פייר שהיא תחטוף בגללי.
״הקביים״ קולה היה שטוח כשהתיישרה.
הנהנתי והרמתי את הקביים בשבילה.
״נכה שכלית מתחברת עם נכה פיזית, איזה מראה״ ליין גיחך.
״אל תפסול, אחי יכול להיות שהיא גם נכה שכלית״ מתאו צחקק.
אני הצצתי לעברה של רמי. בלחייה פרח סומק אדום ועיניה הכהות האפילו אפילו יותר. גופה פנה לעבר הבנים ואז בלי התראה מוקדמת היא הרימה את הקביים והתחילה לתקוף אותם. מתאו חטף את הקב ישר לתוך הפרצוף ודם זלג על פניו. ליין חטף את השני ישר לזין והתקפל כמו דף נייר.
״ברוכים הבאים לעולם הנכים, ביצ׳ס״ רמי נהמה לפני שהמשיכה במתקפה שלה.
הבנים היו כל כך המומים מהמתקפה הראשונה שהם לא הספיקו להגיב. אנשים צילמו את העניין. הם ניסו להגן על עצמם אבל רמי הייתה נחושה, נקמנית ומלאת זעם.
״מה הולך כאן?!?!״ המורה המשגיחה סוף כל סוף קלטה את המהומה ורצה לעברם.
כמה שניות אחרי כבר הופיעו סגן המנהל, המורה לספורט ואחד המאבטחים כדי לעצור את הסיטואציה.
״בוא לכאן, זונה קטנה! לא סיימתי איתך!״ רמי צווחה לעבר מתאו כשהמאבטח ניסה להרחיק אותה בעדינות אך בנחישות.
״היא מטורפת!״ מישהו שעמד מאחוריי צעק.
״גירלללל פאווררר״ מישהי אחרת צווחה.
״גו ילדה חדשה! גו!״ עודד עוד מישהו.
״זהו! זה נגמר! תפזרו את ההתקהלות יש לכם שיעור!!״ סגן המנהל צעק וניסה לפזר את הקהל.
זה לקח כמעט עשרים דקות להשתלט על הסטיאוציה, לקחת את כל המעורבים לחדר המנהל ולפזר את התלמידים הסקרנים. במשך כל היום הייתי על קוצים. אף אחד לא התקרב אליי. לא חשבתי שזה סימן למשהו, הייתי חכמה מידי בשביל זה בשלב זה. אבל כשהפעמון לשיעור האחרון צלצל רצתי למשרד המנהל. הייתי חייבת לדעת שרמי בסדר. הפסיכים האלה היו נקמנים בטירוף. המזכירה אמרה לי שכולם עדיין עם המנהל בבירור אירוע ואני ישבתי וחיכתי בסבלנות עד שהדלת נפתחה. מתאו היה זה שיצא מלווה באביו חמור הסבר. הוא אפילו לא ניסה להסתכל עליי כשהם יצאו. אחריו יצא ליין מלווה בהורים שלו. הוא נראה נורא עם סימנים על הפנים וללא ספק בלי החיוך השחצני הרגיל שלו. דקות אחדות אחריי רמי ואמא שלה הנחתי יצאו מהמשרד. בהתחשב בנסיבות היא לא נראתה נורא בכלל. הם לא פגעו בה.
״היי, נשארת לחכות לי?״ חיוך נגע בשפתיה.
״ברור. רציתי לוודא שהכל בסדר.״
״הכל בסדר. אני בטוחה שלהם כואב יותר״ חיוכה של רמי התרחב.
״רמינגטון״ אמא שלה נזפה בה.
״אני יודעת, אימא״ היא גלגלה עיינים.
״אני מצטערת שזה קרה. אם לא היית איתי הם לא היו נטפלים אלייך.״
וזה היה נכון. ידעתי היטב שהיא לא הייתה מסתבכת אם לא היינו הולכות יחד.
״הם יכולים ללכת להזדיי... ללכת בנימוס למקום שאליו הם שייכים ושהשמש לא זורחת ממנו. אחרי שאני אחזור מההשעייה אנחנו ממשיכות לבלות יחד. אף אחד לא יחליט בשבילי שום דבר ובמיוחד לא מי החברים שלי, טוב?״ היא חיבקה אותי חזק.
אני חיבקתי אותה חזק למרות שעדייו הרגשתי רע.
״טוב״.
״את מוזמנת אליי מתי שבא לך״ היא שלחה אליי עוד חיוך מרגיע.
הלכנו יחד אל החניון ולא הופתעתי לגלות שמישהו זרק ביצים על הרכב שלי. היא עיקמה את פיה כשראתה את זה אבל אני רק חייכתי ונופפתי כשהיא נכנסה לרכב של אמא שלה. אלו היו החיים שלי. אני כבר התרגלתי, השלמתי. רמי עדיין רצתה להלחם. אני אצטרך להבהיר לה ביום אחר שעדיף להתכופף מאשר להלחם. כשנלחמים נשברים וכשמתכופפים אפשר לשרוד.