Cruel (falcon valley 1)

פרק 23

פרק 23-
ולנסיה-
״אתם מבינים שאנחנו לא מקבלים מקרי אלימות בבית הספר הזה, נכון?״ מבטה של המנהלת קינסלי נח עליי ועל אבא שישב לצידי במשרדה ונע באי נוחות על הכיסא המשרדי.
״ברור שלא. זו בהחלט לא התנהגות אופיינית לבת שלי. אני מבטיח לך.״
״מכיוון שאני מכירה את ולנסיה ויודעת שזה אכן נכון ההתנהגות הזו אפילו מפתיעה יותר. התקפת פתע באמצע שיעור? זה בלתי מתקבל על הדעת״ המנהלת קינסלי המשיכה.
״זה לא היה נוראי כמו שאת מתארת, גברת קינסלי״ קריד שישב במרחק בטוח בצד השני של השולחן התערב.
״זה לא מה שהפנים שלך מספרות״ גברת קינסלי החוותה לעבר פניו שעליהן היו סימני שריטות, פנס בעין ושפה נפוחה.
״אני בספק שילדה יכולה לעשות נזק כל כך חמור. קריד אומר בעצמו שהוא לא רוצה לעשות מזה עניין ואני מסכים איתו״.
ג׳סטין, האפוטרופוס של קריד תמך בבן החסות שלו דרך מסך המחשב של קינסלי בשיחת וידאו.
״אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה מר בלאמי?״ המנהלת נשמעה בספק.
״זה המקרה הראשון שבו היא מתנהגת באלימות, לא? וקריד לא נפגע אז אני בסדר עם כל עונש שתחליטו עליו. זה לא קריטי. אני חייב לזוז, בסדר?״ ג׳סטין נופף קלות לשלום ואז התנתק.
״ובכן אני מבין שמה שקרה כאן לא היה בסדר אבל אני מבטיח לך שהבת שלי לא תעשה דברים כאלה שוב״ אבא הניח יד על כתפי.
רציתי לומר שלא ידבר בשמי ויש לכולם מזל שאני מצליחה איכשהו לשלוט בעצמי. אבל לא אמרתי כלום. סתמתי את הפה כדי שלא אתפוצץ כמו פצצת אטום שתשמיד את העולם שלא יודע בכלל מה קורה לי בפנים.
״ובכן מכיוון ששני המעורבים בדבר אכן אומרים שזו תקרית שהתגלגלה מאי הבנה. ושזו הפעם הראשונה שבה ולנסיה עושה דבר כזה אז אני קודם כל אבקש ממנה להתנצל בפרטיות כלפי קריד והיא תהיה בריתוק למשך השבועיים הקרובים. אני מקווה שבפעם הבאה תדעו לפתור בניכם את הבעיות במילים ולא באלימות״.
המנהלת קינסלי גזרה את דיני אבל לא היה לי אכפת. הייתי מוכנה לחטוף השעיה או כל עונש אחר. כל מכה שהנחתתי עליו הגיעה לו. הכל הגיע לו. זה והרבה פאקינג יותר.
״מקובל בהחלט. נכון, ואל?״ מבטו של אבא נח עליי.
״כן״ הנהנתי.
אבא נאנח בהקלה. זהו זה. הבת שלו סיימה להשתולל והסדר שב על כנו. כמה פאקינג נפלא.
״מעולה. עכשיו נשאיר אתכם לבד שתוכלי להתנצל ולנסיה ותיישרו את ההדורים בניכם. יש לכם עד הצלצול ואז תחזרו לכיתות שלכם. אני מצפה לראות אותך בריתוק, ולנסיה״ המנהלת קמה ממקומה ואחריה גם אבא.
״נדבר על זה בבית, ואל. תהיי טובה.״ אבא נשק למצחי לפני שיצא אחרי המנהלת והדלת נסגרה. היינו לבד. בחלל סגור.
״אני מחכה״ הוא שלח לעברי חיוך זדוני.
״למה?״
״להתנצלות שלי, כלבה״.
״אתה יכול להמשיך לחכות, חתיכת חרא עלוב״ גיחכתי כמו מטורפת כי כבר הרגשתי כמו מטורפת. והרגשתי שאני כל כך קרובה לחסל אותו ואת עצמי בתהליך.
״יש לך מזל שהחלטתי לא לעשות מזה ביג דיל, ולנסיה״ הוא צמצמם לעברי את העיינים הכחולות והזועמות שלו.
״יש לך מזל שהצליחו להפריד בנינו בכיתה, קריד״ לא הסטתי את המבט ולא העזתי להראות לו שמץ של פאקינג פחד. כי כרגע באמת לא היה בי פחד. רק כעס. זעם עיוור.
״את באמת חושבת שהאיבוד שליטה שלך מפחיד אותי? זה רק משעשע במקרה הטוב״ החיוך המטופש והמעצבן לא ירד מפניו.
״האמת שזה לא ממש מעניין אותי. יודע מה? אתה יכול להשפיל אותי, לשבור אותי, לרסק אותי, לקחת לי את הריקוד, את הפרטיות, את הלב שלי. אתה יכול להילחם בי ולהתעלל בי. אבל אתה בחיים לא תפגע ברמי. לא במישהו שזה לא מגיע לו בשום צורה. אתה שונא אותי ולכן אתה צריך לפגוע בי אבל לא בה. זה קו אדום ואם תחצה אותו אני אלחם בך עם כל מה שיש לי עד טיפת הדם האחרונה״.
דחפתי לאחור את הכיסא שעליו ישבתי ונעמדתי על שתי רגליי האחוריות כמו חתולה שמוכנה לזנק עליו ולסיים את מה שהתחילה.
קריד לא זז ממקומו. אף שריר לא זע בפניו. הוא היה קרח. שיש. קפוא. חלק. בדרך הזו שבה רק אנשים שכבר אין בהם רגש מצליחים להתנהג. זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם. להתמודד עם מישהו שלעולם לא ירגיש דבר. אלוהים.
״מגיע לך. כל דבר שאי פעם עשיתי לך, מגיע לך״.
לא היה בקולו שמץ של חרטה. אפילו לא קמצוץ. אבל לא הייתה בו גם שנאה. הוא היה ריק. ריק כמו אגרטל פרחים עשוי חרסינה שברירית ויקר בטירוף שיושב על מדף וצובר אבק. אין בו פרחים. אין בו דבר מלבד ריק שחור ונוראי.
״לי אולי כן אבל לא לה. אני חושבת שזה מספיק גרוע שאבא שלה הכה אותה ואת אמא שלה עד לנקודה שבה הוא כמעט הרג אותן היא לא צריכה את המניונים שלך על הגב שלה. לא בגללי״.
לראשונה מזה זמן רב משהו הבהב בעייניו. משהו שלא צפיתי לראות. כאילו פתאום מישהו הניח פרח יתום וחצי נבול באגרטל היפה והריק.
״אבא שלה עשה מה?״
״עכשיו אתה באמת הולך להעמיד פנים שלא היה לך מושג? בבקשה... אני לא עד כדי כך מטומטמת״ נחרתי בבוז.
הוא הוציא את הטלפון שלו והקליד משהו ואז בהה במסך במשך דקה ארוכה. היה נדמה שעכשיו האגרטל התמלא בפרחים קוצניים ומדממים בבת אחת. זר ענקי.
״זה השיט שהוא מצא עליה״ הוא מלמל לעצמו.
״אתה מודע שלמעשים של המניונים שלך יש השלכות, נכון? שהם מבצעים את מה שאתה פוקד עליהם ושזה באמת פוגע באנשים אמייתים, לא?״
קריד לא מרים אליי את מבטו. אבל כל גופו מתמלא במתח. כל שריר נמתח וכל תנועה מלאה בכוונה. מיד אני מתכווצת, במין אינסנקט. הפעמון מצלצל. קריד נורה מהכיסא שלו ויוצא מהמשרד בלי חצי מבט לעברי. לוקח לי כמה שניות להתאושש ולצאת אחריו אבל הוא כבר נעלם. בהיסוס אני צועדת לעבר השיעור שלי. בדרך הלחישות לא מפסיקות והמבטים שמכוונים לעברי. אני מתעלמת במומחיות ואיכשהו מצליחה לסיים את העינוי הזה ולהגיע לקפיטריה. רמי מחכה לי בכניסה כשבידה מגפון להפתעתי.
״מה זה?״
״מגפון. יש לי כמה דברים להגיד, נינג׳ה ולנסיה״ היא חייכה חצי חיוך שובב.
״שמעת על זה, אה?״
״וראיתי את הסרטון ואת הטיקטוק והסטורי באינסטגרם. ממש הלכת על התחת שלו, אה?״
״זה לא הוגן והשיט הזה לא מגיע לך, רמ״ לא התנצלתי.
״אני יודעת אבל החיים הם כאלה לפעמים לאנשים טובים קורים דברים רעים וצריך להתמודד עם זה. אחרי מה שקרה לי חבורת ילדי השמנת האלה לא מפחידים אותי, ואל״ היא שילבה את זרועי בזרועה וצעדנו יחד לתוך חדר האוכל עם ראשים מורמים. לקחנו את האוכל שלנו וניגשנו למקום הקבוע שלנו. מישהו שרק. ומישהו אחר צעק-״אני אוהב את זה אלים, ואל!״.
״חבל שאני אוהבת את זה ללא מחלות מין וריח גוף עודף״ לחשתי באוזנה של רמי גורמת לה לצחקק.
כשחדר האוכל היה מלא עד אפס מקום רמי לקחה את המגפון שלה והפתיעה אותי לגמרי כשניגשה לשולחן שעמד במרכז חדר האוכל. השולחן של שחקני הבייסבול, החברות שלהם והנספחים. ראש שרשרת המזון בבית הספר הזה. היא עלתה על השולחן והדליקה את המגפון. מיד תשומת הלב של מי שישב קרוב הייתה עליה.
״היי לכולם!!! הודעה חשובה!!! שימו לב!!!״ היא קראה למיקרופון והשיגה את תשומת הלב של רוב מי שישב בחדר האוכל.
״מה לעזעאל?״ מלמלתי.
״כולכם בטח ראיתם את הסרטון בעמוד האינסטגרם של השכבה. וכן אני מודה... אבא שלי היה אלים כלפיי וכלפי אמא שלי מרגע שבו אני זוכרת את עצמי. סטירות, בעיטות, חניקות, צרחות, עלבונות ואפילו מצבים מסכני חיים. לפני כמה חודשים אמא שלי החליטה שזה מספיק לה. אבא שלי שבר לי את הרגל ואז כמעט חנק אותי למוות והיא לא רצתה שאני אמות. אחרי שנים של הקטנה, התעללות, אלימות בלתי נסבלת ופחד משתק אמא שלי עשתה את המעשה האמיץ ופנתה למשטרה. אני גאה בה ובי. אנחנו שורדות, אנחנו חזקות, אנחנו לוחמות. אבא שלי בכלא וזה מגיע לו. אם אתם חושבים שהתעללות בבית זה נושא מצחיק, נושא ללעג, נושא שאפשר לקחת בקלות ראש אתם טועים. אני מקווה שאף אחד מכם לא חווה גיהנום כזה בבית ואם כן אני מזמינה אתכם לבוא לדבר איתי ולשתף! אני גאה בזה שאבא שלי בכלא כי זה אומר שהטוב ניצח! אמא שלי הלוחמת ניצחה! אני אוהבת את כולכם ומקווה שהצלחתי להעלות מודעות. טוב את כולכם מלבד החבורה הזו שמשתמשת באלימות באופן יום יומי. בריונות זה לא קול, חברים! תודה על תשומת הלב!״.
לא האמנתי שהחברה הכי טובה שלי הרגע דפקה את הנאום הזה. שהיא העיזה לנזוף בקריד, מתאו והמניונים שלו מול כולם. שהיא נחשפה ללא בושה. שהיא הייתה כל כך עוצמתית ומעוררת השראה. דמעות צרבו את עייני וחנקו את גרוני. מחאתי כפיים. כמעט מיד אנשים מסביב התחילו למחוא כפיים, לשרוק ולהריע. קפטן הנבחרת קליי בנסון הרים את רמי על הכתפיים. ולרגע קטן הרגשתי כאילו ניצחנו ניצחון קריטי. הודיתי לאל על רמי. הודיתי לאל על האומץ שלה ושלי. היא ירדה מהכתפיים של קליי ומיד רצתי אליה ועטפתי אותה בחיבוק.
״את כל כך אמיצה, רמינגטון״.
״שנינו אמיצות. שנינו״.