Cruel (falcon valley 1)

פרק 36

פרק 36-
קריד-
התכוונתי לצאת מהמקלחת ולחתוך את עצמי. הצלחתי להחזיק מעמד במשך שבועיים וקצת וחשבתי שאני על המסלול הנכון. אז פאקינג חשבתי. כי אז קיבלתי סטירה של מציאות ישר לתוך הפרצוף. ולנסיה עמדה שם והבהירה לי שזה שהנחתי לה לא פתר שום דבר. כמובן שלא. מה ציפיתי? לשרוף הכל ואיכשהו לצפות שיצמח שם משהו חדש? זה היה מטופש. כל הדבר הזה היה פאקינג מטופש. עמדתי לחתוך את עצמי אבל כשיצאתי מחדר האמבטיה גיליתי את פירסון יושבת על המיטה שלי. חצאית קצרצרה, חזיה ורודה עשויה תחרה שהייתה חצי שקופה וחיוך מרוח בליפסטיק זועק. הידקתי את המגבת למותניי כדי לוודא שלא תקרה כאן שום תאונה וקיללתי בלב את מי שהכניס אותה לכאן.
״היי, קריד״ הקול שלה דקר לי את האוזן כמו מחטים קטנים ומעצבנים.
״מה את עושה כאן?״
״מה אתה חושב שאני עושה כאן?״ היא עפעפה בריסיה המלאכותיות.
״זה חידון או משהו? שאלתי אותך פאקינג שאלה״ התעקשתי ועמדתי במרחק בטיחות.
היא נעמדה על רגליה נמתחת כמו חתלתולה עצלה. היו לה רגליים ארוכות ושזופות דרך קבע ושדיים גדולים שפיתו הרבה מאוד גברים. היא צעדה לעברי לאט לאט כמו פאם פטאל קטלנית. הנער החרמן שבתוכי הגיב מיד אבל אז נזכרתי מי עומדת מולי וכמעט מיד כל קמצוץ תגובה כבה.
״אני מתגעגעת אלייך, קריד. אני מתגעגעת אלינו״ היא גרגרה ממשיכה בהצגת החתולה הסקסית.
״אלינו? אף פעם לא היינו יחד״.
היא גלגלה את עיניה.
״שנינו יודעים שאני היחידה שמכירה אותך על אמת, אהובי. אני יודעת כמה המוח שלך מעוות ואפל. אני יודעת מי אתה וכמה אתה דפוק, קריד״ הטון שלה ירד אוקטבה וציפורניה המלאכותיות, הארוכות שרטו קלות את פניי.
״אל תגיעי בי״ הנדתי בראשי נחרצות.
״אל תעמיד פנים שהידיעה שהידיים האלה פוצצו במכות את ואל לא מחרמנת אותך בטירוף. הידיים האלה רצחו לה את קריירת הריקוד. הידיים האלה שנוגעות בך ממש עכשיו הפיצו פורנו שעינה את הנשמה שלה במשך חודשים ארוכים. זה לא מחרמן אותך, אהובי?״
היא נגעה באיטיות בעורי החשוף ושפתיה היו קרובות לאוזני כשלחשה באוזניי את המילים הרעילות ומלאות ההתרגשות.
אבל המילים שלה לא חירמנו אותי. הם רק גרמו לי לרצות להקיא את נשמתי בשירותים. אני הייתי זה ששלחתי אותה למצוא את נקודת התורפה של ולנסיה. היא חזרה אליי עם סרטון שכבר הופץ לחצי בית ספר. שלחתי אותה לדחוף את ולנסיה בשיעור ספורט כדי שתסובב את הקרסול במקרה הגרוע או תחטוף מכה קטנה שתגרום לה לא לרקוד לכמה שבועות. פירסון לקחה את זה לאקסטרים וכיסחה לה את הרגל עם מוט ברזל. בעייני פירסון הייתה כלי שרת. היא הייתה מוכנה לעשות כל מה שאבקש. לא רציתי לראות עד כמה היא מסוכנת או את רמת האובססיה שלה. ואולי אני הייתי הדלק שהזין את המדורה הזו. הייתי הזרז. הייתי הניצוץ. הייתי הכי גרוע שיש. רעל טהור.
״לא״ הנדתי בראשי ודחפתי אותה ממני.
״קריד...״
״לא, לא... את צריכה ללכת. את צריכה להזדיין לי מהפנים״ הנדתי בראשי בפאניקה גואה.
״מה קורה כאן? למה אתה מתנהג ככה?״ היא צמצמה לעברי את עיניה.
״מתנהג איך?! כמו בן זונה?? את מכירה אותי כל כך טוב לא? את אמורה לדעת שאני הכי גרוע?! לא?!״
פירסון הנידה בראשה מסרבת לקבל את דבריי. לא היה לי מושג מה עבר לה בראש.
״את לא הכי גרוע. אתה הכי מדהים. תמיד היית. זו היא? היא גרמה לך לחשוב ככה?״ הטון הרך שלה רק הרגיז אותי עוד יותר. אלוהים... כמה עיוורת היא יכולה להיות?.
״זה אני. הכל פאקינג אני.״
דמעה אחת ירדה מעינה וזלגה על לחיה. לרגע ריחמתי עליה. היא הייתה כה נואשת לאהבה שהייתה מוכנה להשפיל את עצמה בכל צורה אפשרית כדי לזכות בה.
״אני אוהבת אותך, קריד. אתה כבר יודע שאעשה הכל בשבילך. אל תקשיב לה, היא לא חשובה. היא זו שהרסה לך את החיים וכל מה שקרה לה הגיע לה. זה ויותר.״
לעמוד מולה היה פתאום לעמוד כמו מראה. אובססיה מעורבת במרירות ותחושה של צדק מוחלט. עמוק עמוק בתוך זה שאני מסוגל לראות רק את החושך. את הכאב. את הצער. את האובדן. חושך מוחלט. ככה חייתי שנים.
״את צריכה ללכת, עכשיו״.
״אתה אוהב אותה? זה העניין? אתה עדיין אוהב אותה?״ עכשיו היא כבר נשמעה נואשת.
״אני לא אוהב את עצמי. ואני לא מסוגל לאהוב אף אחד.״ זה היה עצוב עד כדי בכי אבל נכון. זו הייתה האמת.
״אז תן לי לאהוב אותך בשביל שנינו״ הדמעות החלו לזרום בחופשיות.
״לא״.
״למה לא? בגללה? אני יודעת שזה בגללה!!! אלוהים אתה לא מסוגל לראות כמה היא כלבה??? היא הרגה את אמא שלך!!! מה לעזעזאל יש בה שאתה עדיין אוהב אותה כמו ילד דחוי בן עשר??״ דמעות של זעם ומרירות זלגו על לחיה ותסכול תפס כל חלקה בה.
״אני מצטער, פירסון״ מלמלתי וניגבתי את הדמעות.
״לא אתה לא. אתה פשוט עיוור. אין לך מושג מי בעדך ומי נגדך. חבל שכוס אחד מסוגל להפוך לך את המוח. אבל מה צפיתי? גברים תמיד חושבים מהזין. אבל אל תדאג אתה עוד תראה ותבין שהכלבה הזו לא שווה כלום״ היא ניגבה את הדמעות על לחייה בנחישות ואז לקחה את החולצה שלה שהייתה זרוקה על כיסא המחשב שלי ויצאה מהחדר בטריקת דלת.
מיהרתי לנגב את עצמי ולהתלבש. הרגשתי כמו מתאגרף אחרי קרב אכזרי במיוחד. הרגשתי פיזית את הקרבות המילוליים שלי איתן. ושתיהן צדקו ברמה כזו או אחרת. הייתי עיוור, הייתי... מונע משנאה ואני עדיין מונע משנאה. לא אוכל לנער מעצמי אחריות על מה שעשיתי לולנסיה ולפירסון. התאונה הזו לא הסתיימה ביום שבו ג׳ייסון הרג את אמא שלי היא המשיכה והמשיכה והמשיכה עד עצם היום הזה וגבתה קורבנות משניים. אני, ולנסיה, פירסון, פורטר, מתאו, ליין, קודי ואפילו רמי שלא הייתה בסביבה כשהכל קרה. זו הייתה ההחלטה שלי האם להמשיך לתת להדף לחרב את מה שנשאר או לנסות לעצור אותו כמיטב יכולתי ולמזער נזקים כמה שיכולתי.
לחתוך את עצמי לא הייתה התשובה שחיפשתי. זה אפילו לא היה פתרון זמני יותר. זה לא יועיל לי. מה שכן יועיל לי זה להתחיל לפעול. ועדיף מוקדם ממאוחר.

*
ולנסיה-
״את בטוחה שזה רעיון טוב?״ רמי שאלה ולפי הפנים יכולתי להבין שהיא חושבת שזה רעיון רע.
״זה רק דייט״ משכתי בכתפיי וצבעתי את שפתיי באדום מפתה.
״עם אידיוט שנהג להציק לך בבית ספר״.
היא צדקה. גייב שרמן היה אידיוט מוחלט. הוא נראה לא רע אבל המוח שלו היה קטן ממוח של דג זהב באקווריום. אבל לא הסכמתי לדייט הזה כי חיבבתי את גייב. הוא היה נזק משני לתוכנית שלי. התוכנית להוציא לקריד בלאמי את הנשמה ולא לתת לו מנוח.
״שתינו יודעות שאני לא יוצאת איתו בגלל המוח שלו, רמי״ גלגלתי עיינים.
״כן את יוצאת איתו כדי למשוך את תשומת ליבו של הביריון הכי גרוע שעינה לך את הנשמה במשך שנים. הגיוני בסך הכל״ רמי גיחכה.
״הוא לא יכול פשוט... הוא לא יכול לצאת בלי פגע מזה. לא אם זה תלוי בי״.
ידעתי שרמי צודקת. סוף כל סוף קיבלתי את מבוקשי. הוא הרפה. ההצקות כמעט ופסקו והחיים היו כמעט נורמליים אבל משהו בי לא הצליח להרפות. היו בנינו דברים לא פתורים. היו הנשיקות שלו והמתח הזה שנשאר בלי פתרון. הוא היה חייב לי הסברים ותשובות ואת החיים שלי. הוא היה חייב לי ולא התכוונתי לוותר לו.
״אני רק מציעה לך להזהר. את נכנסת במודע לגוב האריות וזה לא מוצא חן בעייני״ רמי נעמדה והשעינה את ראשה על כתפי כך ששתינו השתקפנו במראה המאורכת.
״אני מבטיחה שאזהר אם תבטיחי לי שאת עושה את אותו הדבר עם מתאו״.
פניה מיד החיוורו. הכרתי את רמי בשלב הזה היטב והיא לא יכלה להסתיר ממני הרבה. כמו העובדה שהיא שוכבת עם מתאו. לא התכוונתי לדחוף את האף לשם אבל רציתי לוודא שהיא שומרת על עצמה.
״מבטיחה״ היא אמרה לבסוף.
חיבקתי אותה חזק חזק כשפעמון הדלת צלצל.
״מה השעה?״
״שבע וחצי״ רמי הציצה באפל ווטאש על ידה.
״אין מצב שגייב הקדים בחצי שעה, נכון?״
״עם מטומטם כזה אי אפשר לדעת״ רמי משכה בכתפיה.
שתינו ירדנו לפתוח את הדלת. זה לא היה גייב. זה היה שליח עם סרבל כתום וארגז גדול.
״ולנסיה ברינגר?״
״כן. זו אני״
״מעולה. תחתמי לי פה. זו החבילה שלך מ-Medical innovation״ לא היה לי מושג מאיפה החבילה הזו כי לא הזמנתי דבר מהחברה שהזכיר.
חתמתי לו בכל זאת והוא הכניס את החבילה ומיהר להסתלק.
״מה זה?״ רמי תהתה.
״אין לי מושג״ מלמלתי והבאתי מספריים מהמטבח.
פתחנו יחד את החבילה וגילינו שיש שם מכשיר רפואי שכנראה עולה עשרות אלפי דולרים. מכשיר רפואי שמזרז החלמה של פציעות בשבעים אחוזים. אחרי חיפוש בגוגל שתינו נשארנו המומות משהו. מיד התקשרתי לאמא שלי אבל היא התעקשה שלא היא הזמינה את זה. וגם אבא לא. וגם אלו ממכון הפיזיותרפיה. נסינו להתקשר לחברה עצמה אבל הם לא יכלו לתת פרטים על מי שהזמין את החבילה.
גייב הגיע עשר דקות אחרי השעה שקבענו והיה נראה נלהב ברמות. אבל כל מה שהייתי מסוגלת לחשוב עליו במהלך כל הסרט היה מי שלח לי את החבילה. למרות שבמקום מסוים בתוכי כבר ידעתי. כבר ידעתי ורציתי לחנוק אותו. ואז לחבק אותו. ואז לצעוק עליו ש... שאני שונאת אותו על זה שהוא כזה... כזה קריד.