Cruel (falcon valley 1)

פרק 22

פרק 22-
ולנסיה-
״זהו זה, ולנסיה מזל טוב את והגבס שלך נפרדים סוף כל סוף״ דוקטור ניימן חייך אליי חיוך מלא שיינים לבנות באופן קצת מקריפ.
״זה נפלא. סוף כל סוף.״
אמא נישקה את מצחי והביטה בהערצה כמעט על רגלי העירומה. בקושי הצלחתי להסתכל על הרגל שלי. היה ברור שמשהו שם לא תקין. הפלטות של הברזל והברגים שהיו לי ברגל בהחלט לא עשו איתי חסד אפילו שהם לא היו גלויים.
״את בסדר, ואל?״ אמא ליטפה ברכות את שערי.
״כן״ שיקרתי.
״אני יודע שכרגע הרגל לא נראית ויזואלית כמו פעם אבל אם תקפידי על הפיזיותרפיה עד מהרה היא תחלים ואפילו לא תבחיני בשינוי הקל״ הדוקטור הטוב ניסה לנחם אותי בלי ממש להצליח בכך.
חייכתי חיוך מזוייף רק כי רציתי לצאת מפה כמה שיותר מהר. הדוקטור ואמא דיברו מעל הראש שלי וקבעו לי מועדי פיזיותרפיה של פעמיים בשבוע. אמא לחצה את ידו של הדוקטור ואני נפרדתי ממנו בנימוס כמצופה ממני. בלי הגבס זה הרגיש טיפה מוזר אבל התרגלתי לאט לאט. ברכב אמא הדליקה רדיו וזמזמה עם השירים.
״מה את אומרת על קצת ג׳אנק פוד, ילדה?״
״נשמע טוב״ נסיתי להשמע מעודדת ולהסתיר את כל החרדה שהפכה לי את הבטן.
אמא לקחה אותי לחלון ההזמנות של מקדונלדס. עשינו את ההזמנה הרגילה שלנו. אחר כך נסענו הביתה ואכלנו ליד האי במטבח. אמא בעיקר דיברה על העבודה שלי ואני המשכתי להעמיד פנים זה מעניין אותי. אחר כך אמא התנצלה על כך שהיא חייבת להכנס למשרד הביתי שלה ולעבוד קצת, נשקה לראשי ונמלטה למשרד שלה.
אני נכנסתי לסטודיו ושמתי ברמקולים האלחוטיים את השיר let me down slowly של אלק בנג׳מין ואליסיה קארה. הסתחררתי בעדינות ונסיתי לחוס על הרגל הדואבת שלי כמה שיכלתי. זזתי בעדינות וכוונה. כל צעד היה מדוד וקצת כאב אבל הלב שלי התמלא לאט לאט וזה עדיין היה קסום כמו לרקוד עם כל הגוף בתפקוד מלא. רקדתי לאט לאט עד שהרגל שלי אותתה לי שהיא לא מסוגלת יותר ואז ללא פורקן נכון נאלצתי ללכת למקלחת. התקלחתי ועטפתי את גופי בחלוק. בחדר חיכתה לי קופסאת מתנה על המיטה. הרמתי את הפתק שהיה צמוד למתנה ולראשונה חיוך עלה על שפתיי-׳לגיבורה האהובה שלנו. אנחנו מאמינים שתרקדי שוב ושתגשימי כל חלום. אוהבים אמא ואבא׳.
פתחתי בעדינות את המכסה וגליתי בקופסא שני בגדי ים חדשים. הם היו שלמים אחד בצבע תכלת בהיר והשני בצבע שחור. זה היה בשביל הטיפול שלי בהידרותרפיה. תחת בגדי הים היו נעלי ריקוד שחורות וחדשות. החלמה שאחריה יחכה לי הפרס הגדול-לרקוד שוב כמו שצריך. צילמתי את המתנות ושלחתי את התמונות לרמי ואז פרסמתי סטורי באינסטגרם עם הכיתוב-בדרך לחלום עוברים בהחלמה! #בהצלחהלי #מתנותמההורים #הידרותרפיה
תקווה קטנה החלה לפרוח בחזי. אומנם עדיין הייתי לגמרי דפוקה מזה שלא הצלחתי לרקוד אבל הייתי חייבת להאמין בעצמי שאני אחזור לרקוד בשביל השפיות. למחרת קמתי מוקדם ועשיתי כמה תרגילים קטנים שקיבלתי מהפזיותרפסטית במייל לפני הפגישה הראשונה שלנו ואחר כך התארגנתי לבית הספר. היום החלטתי בשם האופטימיות ללבוש קרדיגן צהוב, ג׳ינס צמוד והמגפיים החמודות שלי עם החרציות שהיו אחד מפריטי הלבוש האהובים עליי. סידרתי את השיער עם בייבליס והתלתלים היו חידוש לא רע.
אבא ואמא כבר יצאו לעבודה אז שתיתי קפה לבד ובדקתי אם רמי השיבה להודעה שלי אבל לא היה ממנה שום תשובה. בדרך כלל היא הייתה מחזירה לי הודעות תוך כמה שניות אבל לא הפעם.
כשהגעתי לבית הספר נסיתי להתקשר לרמי אבל היא לא ענתה אז חיכתי לה במגרש החנייה עד שראיתי את הרכב שלה נכנס לחנייה.
״מה קורה, רמ?״ מיד עטיתי על חברה שלי וראיתי מיד שמשהו קרה על הפנים שלה.
״אני צריכה שתבטיחי לי שאת לא כועסת עליי, טוב?״ רמי הביטה בי בעיינים גדולות ורכות ושפתה התחתונה רטטה.
הלב שלי צנח לרגליי ומשהו בי מיד השמיע פעמוני אזהרה.
״לא כועסת בכלל, נשבעת. רק תגידי לי מה קרה.״
אחזתי בידה חזק חזק וקיוותי שלא קרה משהו נורא. היא לקחה נשימה עמוקה ואז הוציאה את הטלפון שלה מהכיס ואז בחנה משהו לפני שהיא הושיטה לו אותו.
קפאתי במקום כשצפיתי בעמוד האינסטגרם של השכבה שלנו. זה היה פוסט עם כמה וכמה תמונות הראשונה שבהם הייתה תמונת מעצר של גבר שנראה חייתי וקצת מטורף ואחריו בזו אחר זו תמונות של אמא של רמי עם חבלות קשות על הפנים והגוף ואז שתי תמונות של רמי אחת בבית החולים מחוברת למכשירים ועם גבס והשנייה עם שריטות על הפרצוף וסימנים על הצוואר. מתחת היה כתוב התיאור-׳רמינגטון בלקווד שחושבת את עצמה ותופסת תחת קיבלה מכות רצח מאבא שלה שעכשיו נמצא בכלא. תחשבו פעמיים לפני שאתם מתחברים לילדה עם אבא בכלא ואמא דפוקה 🤮🤢׳.
״רמי...״
״מתאו בא אליי אתמול... ו... הוא אמר לי שיש לי שתי ברירות ו...״
״לא הוא לא״ מיד הבנתי מה הוא הציב בפניה ובמה היא בחרה.
״הבטחת שלא תכעסי״ רמי הזכירה לי.
ידעתי מה הבטחתי אבל אז המציאות סטרה לי בפנים. החברה האמיתית היחידה שהייתה לי במשך כל החיים הסתירה ממני סוד כה אפל ועכשיו הסוד הזה היה חשוף לכרישים ששחו סביבנו והם לא יהססו להשתמש בזה נגדה. בגללי.
״בא לך לפגוש אותי אחר כך לסשן חניקות, מותק??״ מישהו מחבורת שחקני הפוטבול שחלפו ליד צעק ושאר חבריו עודדו אותו בשריקות וצחוקים.
״אני אהרוג אותם!״ נהמתי ועמדתי לרדוף אחריהם אבל רמי עצרה אותי.
״לא את לא. זה מה שאת רוצה? לתת להם לנצח?״
זה היה הגיוני אבל עדיין כעסתי. לא האמנתי שהיא לא סיפרה לי ושהיא הרשתה למתאו לפרסם תמונות כאלה שלה.
״אני רוצה להרוג אותם״ דבר אחד היה לפגוע בי. דבר אחר לגמריי היה לפגוע בה.
״התמודדתי עם דברים גרועים יותר מ-מתאו, קריד וכל החברים שלהם. אני ילדה גדולה ולא נותנת להם לנצח. ואני לא מרשה לך לתת להם לנצח, ואל״.
רמי הביטה לי בעיינים ונראתה פגועה ועצובה אבל גם נחושה באותה נשימה. היה לי קשה לי לחשוב שרמינגטון הייתה קורבן לאלימות. אלימות כל כך קשה.
הפעמון צלצל ורמי אחזה בידי וגררה אותי כמעט בכוח לכיוון הבניין שלנו. ראיתי את המבטים, שמעתי את הלחישות ואלוהים רק ידע כמה זעם עלה בתוכי. נאלצנו להפרד לכיתות שלנו וברגע שנכנסתי לכיתה פירסון, פייפר וטאשה חייכו אליי חיוכים לבנים ומלאי גאווה.
״בת של פושע וכוכבת פורנו, ממש חברות משמיים״ פירסון מגחכת.
״כדאי לך לסתום ולא להתחיל איתי, פירסון״ הזהרתי אותה.
״ממתי אני שמה עלייך, זונה?״ היא ציחקקה והצחוק שלה עלה לי על העצבים.
״לכי להזדיין נחש ארסי... את והחברים שלך זבלים ברמה הכי גבוהה. הלוואי שלא תדעי בחיים מה זה לאבד את החיים שלך, לעבור גיהנום ולהיות מושפלת על ידי פורנו נקמה. את לא שווה את האויר שאת נושמת ואת פשוט פאקינג רקובה מהיסוד״.
ידעתי שרמי לא רצתה שאעשה מהעניין ביג דיל אבל לא הצלחתי לסתום. לא עכשיו. זה היה מרושע. רמי בוודאי עבדה גיהנום. זה לא היה מצחיק ואף אחד לא יזלזל בכך. במיוחד לא פירסון.
״אאוץ׳ ממש כאב לי, סתומה״ התגובה השטוחה של פירסון הייתה רק סימן לזה שהיא נפגעה ולא היה לה מושג מה להחזיר לי.
הכרתי את הראש המעוות שלה. פעם היינו חברות. או חשבתי שככה אמורה חברות להיראות.
למזלה המורה שלנו נכנסה לכיתה ונאלצתי להתיישב במקומי. דקה אחר כך חבורת הזבל נכנסו לכיתה. חיוכים זחוחים. מבטי הערצה שנזרקו אליהם מכל עבר. גברים צעירים מושלמים ונוטפי רעל. היה בא לי להקיא. פאקינג להקיא.
לא העזתי להביט על קריד או על מתאו או על אף אחד מהם. ידעתי שאני לא אשלוט בעצמי.
״בוקר טוב״ הוא העז לפנות אליי.
״אל. פאקינג. תעז.״
״הייתה לה בחירה. זו לא אשמתי שהיא בחרה בלהיות בצד הלא נכון״.
זהו זה. מסך שחור. אלוהים יודע שהתאפקתי. ספגתי. לעזעזאל אפילו חשבתי שכמה מהדברים האלה באמת הגיעו לי אבל זה היה קו אדום. רמינגטון כנראה סבלה מנחת זרועו של גבר אלים במשך שנים ועד שהצליחה להנצל היא צריכה להתמודד עם הלעג וההצקות של חבורת מטומטמים שחושבים שלגיטימי ללעוג לדבר כזה. חבורת מטומטמים שמניעה מערכת שלימה כדי לדרוך עליי.
קמתי ממקומי וכף ידי הוטחה בפניו. הרעש היה מחריד וקשוח. ללא רחמים.
״היי מה קורה שם??״ המורה זינקה ממקומה אבל לפני שהיא הצליחה לעצור אותי זינקתי עליו והטחתי בו את אגרופיי בעיוורון ובזעם בלתי נשלט.
״חתיכת זין!!! אני שונאת אותך!!!! הלוואי שתמות!!! אני שונאת אותך!!!״ צרחתי וראיתי שחור מול העיינים רציתי רק לפגוע בחרא הזה עד שזה יכאיב לו. יכאיב לו כמו שזה הכאיב לי ולרמי. היה גבול לכל דבר. לכל פאקינג דבר. גם לי.
לא עצרתי ולא שקלתי את מעשיי כי לא היה מה לשקול. הכל היה חרא ממילא. אז הגיע הזמן לדפוק דברים עד הסוף. לפוצץ. לשרוף. לצרוח. הגיע הזמן.