Cruel (falcon valley 1)

פרק 41

פרק 41-
קריד-
הציפורים צייצו מחוץ לחלון שלי. לא ציפורי שיר או משהו אלא סתם צפצוף סתמי ומעצבן. ציפורים צייצו מחוץ לחלון שלי. יכולתי לשמוע אותן. ממש יכולתי לשמוע אותן. והייתי בחיים. אתמול בכאוס הבדיקות, הצעקות וההעברה מחדר לחדר ובין רופא לרופא לא איפשרה לעבודה שאני חי לחלחל לתוכי כמו שצריך. אחרי שבוע בקומה רפואית הייתי ער. ער וכואב. הגוף שלי היה מרוסק ועין אחת עצומה ונפוחה לגמריי בלי אפשרות לפתוח אותה. אבל הייתי בחיים. ושמעתי את הציפורים המזוינות. עם העין הטובה היחידה שלי קלטתי את ג׳סטין שנמנם על הספה הקטנה בפינת החדר. החליפה היקרה מידי שלו הייתה מקומטת כמו נייר משומש והוא נראה זוועה. לצידו על כורסא צמוד לקיר היה פורטר שנחר בפה פתוח ונראה רע לא פחות מג׳סטין. ברונקס היה על הרצפה וראשו נשען על צד הכורסא. ראשו היה מורכן ומוסתר אבל תיארתי לעצמי שגם הוא יישן. הייתי בחיים. זה היה משוגע וגם כל כך משמח שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. אפילו הכאב החד שחשתי בכל הגוף לא האפיל על השמחה הקיומית שלי. אני בחיים. אני בחיים. אני...
הדלת נפתחה ואלייז׳ה נכנס פנימה עם כוס קפה בידיו ועיינים נפוחות ואדומות כאילו בזמן שאני ישנתי או אפילו לא נמנם. חיוך עייף ומלא הכרת תודה נמתח על פניו.
״איך אתה מרגיש?״
״ח... ח... חרא״ הצלחתי לבטא בסופו של דבר למרות הכאב החד בלסת ובצוואר בכל פעם שהוצאתי הגה.
״אני אקרא לאחות״ הוא הנהן ויצא מהחדר.
אני רק שכבתי שם ולא הצלחתי לזוז. זה היה כואב מידי. מתיש מידי. אחרי דקה האחות הופיעה. היא בדקה אותי ואז שמה משהו חדש בעירוי שלי והרטיבה את שפתיי בקצת מים.
״הרופא יגיע אליו בסבב הבוקר בעוד רבע שעה בערך. אם משהו קורה תקרא לי״ היא פנתה לאלייז׳ה לפני שיצאה וסגרה אחריה את הדלת.
שקט לא מרגיע בכלל השתרר אחריי שיצאה. אלייז׳ה הניח בעדינות את ידו על מצחי. העיינים שלו ברקו כאילו הוא עמד לפרוץ בבכי. בחיים לא ראיתי את אלייז׳ה בוכה. כשאימא נהרגה הוא לא בכה. אני בכיתי. והוא החזיק אותי. את כולנו. הוא לא היה בוכה. זה לא הסגנון שלו. אבל עכשיו היה נדמה לי שהוא היה על הסף.
״לא... לבכות...״
״תסתום את הפה, טוב?״ הוא נהם וניגב דמעה שזלגה על הלחי שלו.
לא אמרתי כלום. הרגשתי חלש. ועדיין כאב לי כאילו מישהו השליך אותי מבניין של עשר קומות. או לחליפין כאילו התנגשתי בפאקינג משאית.
הרופא הגיע וג׳סטין והשאר התעוררו ברגע שנכנס כאילו כבר היו מכוונים לפגישות האלה עם הרופא. הוא בדק את הטאבלט שלו בזמן שכולם הקיפו אותי ואז בדק אותי. שבר בארובת העין, סדק בעצם הלחי, שלוש צלעות שבורות, רגל מרוסקת בארבעה מקומות שונים ורגל שניה שבורה, יד עם שלושה שברים ויד שנייה עם שתי אצבעות שבורות וכמובן מכול יבשות ושפשופים בכל הגוף. את הדימום הפנימי בחלל הבטן הם עצרו כשהגעתי לבית החולים ובמזל גדול לא היה נזק מוחי חוץ מזעזוע מוח שאמור להסתדר בעוד כמה ימים. ציפתה לי החלמה ארוכה. הרופא אמר שאני אצטרך להיות בבית החולים לפחות כמה שבועות עד שאוכל להשתחרר הביתה. וגם אז ההחלמה תהיה מלווה בהרבה כאבים ולפחות עוד שני ניתוחים ביד וברגליים. קיבלתי את הדין בהכנעה והנחתי שככה קארמה עובדת. פתאום נזכרתי בולנסיה שוכבת במיטה שלה עם הקיבוע המסיבי והמבט המת בעיינים. נזכרתי את ההנאה, האשמה והכאב נכרכים יחדיו בבטן שלי אז. עכשיו מה שהרגשתי היה בעיקר כעס ואכזבה מעצמי. החיים האלה היו מתנה ואני בזבזתי אותם בלנקום. בזבזתי אותם בכעס. בכעס במקום להתמודד עם עצמי ועם האובדן העצום שחוויתי. והייתי כל כך שמח שאני עדיין כאן. ברגעים ההם לפני שאיבדתי הכרה הייתי מוכן למוות. לא צפיתי להיות כאן. ועכשיו כשאני כן כאן הודיתי לאמא שלי ששמרה עליי ולאלוהים שנתן לי הזדמנות שלישית בעולם הזה. יש כאלה שלא מקבלים אפילו אחת. ואני קיבלתי שלוש. והפעם החלטתי לעשות את זה נכון, כמו שצריך. הרופא וג׳סטין שוחחו מחוץ לחדר והאחים שלי הקיפו אותי. כולם הביטו בי כאילו הייתי נס.
״פאק״ פורטר פלט בקול חנוק.
״אני... בסדר..״
״אם... אם משהו היה קורה... אני...״ פורטר הניד בראשו כמסרב אפילו לשקול את האופציה הזו.
״לא היינו ממשיכים״ ברונקס שפשף את עייניו.
הלב שלי נשבר. המחשבה לא חצתה את מוחי כשלחצתי על הגז בכל כוחי. לא חשבתי על מי אני עומד להשאיר מאחור. ועכשיו זה היה ברור שיש מישהו שצריך אותי בעולם הזה. כמה אנשים. שאוהבים אותי. שהם שלי לנצח. לא משנה מה קורה או יקרה היה לי אותם. ג׳סטין סיים לדבר עם הרופא והצטרף אלינו.
״אתה תחלים, קריד. הכל יהיה בסדר״ הוא הניח יד בעדינות על כתפי הכואבת.
הנהנתי כמה שטווח התנועה המוגבל שלי איפשר לי.
הם היו איתי כל הזמן. הנחתי שזו הפרה של מדיניות בית החולים אבל הייתה למשפחה שלנו נטייה לעשות מה שבא לנו ולשים זין על החוקים. או שג׳סטין פשוט שיחד מישהו. במשך השבוע הם היו שם. גם מתאו וליין באו לבקר כמעט בכל הזדמנות. שניהם נראו בדיוק כמו האחים שלי- אסירי תודה. מתאו הבטיח שלעולם לא יעשה שוב מסיבה כזו והצהיר שהוא גמר עם אנשים זרים שמשחיתים לו את הבית. ליין התנצל שעזב באותו הלילה אבל אני הורדתי ממנו מיד כל שמץ של אשמה. אף אחד לא היה אשם במה שקרה. רק אני. אני ופירסון. באחד הימים הגיע בלש לגבות ממני הצהרה לגבי אותו הלילה. סיפרתי לו את האמת. לא התכוונתי להסתיר שום דבר. הסתבר שהגרסא שלי ושל ולנסיה הייתה מתואמת. אני אישרתי את מה שהיא סיפרה בחקירה שלה. מה שלא ידעתי היה שלפני שהיא זינקה מהרכב היא משכה איתה את פירסון מחוסרת ההכרה. היא הצילה לה את החיים. למרות הכל היא הצילה לה את החיים. חשבתי על זה במשך כל הזמן. על זה שולנסיה ברינגר הייתה טובה. שזהיתי את הטוב הזה כשהייתי בן עשר בלבד. לא סתם היא שרדה את הכל. כל מה שאני עשיתי לה וגרמתי לכולם לעשות לה. ימים אחרי הפגישה עם הבלש רציתי להתקשר אליה או לשאול מישהו עליה אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שהיא בסדר. שהיא חיה. והאמת הייתה שמחשבה על שיחה פנים אל פנים החרידה אותי. לא רציתי לדבר. לא הייתי מוכן לזה עדיין. הידיעה שהיא חיה הספיקה. עד שהיא הופיעה בחדר שלי בעצמה. מתאו ואלייז׳ה היו איתי. משככי הכאבים בדיוק התחילו לפעול והכאבים שלי הוקלו מעט. היא נקשה על הדלת ואז נכנסה פנימה בצעד מהוסס. עייני מיד נמשכו אליה כמו תמיד. סוודר כחול גדול, ג׳ינס, מגפונים ושפשוף ורוד על הלחי. שיערה היה אסוף בפקעת על קודקוד ראשה ומשהו בעיינים שלה גרם לליבי להחסיר פעימה.
״היי ואל״ אלייז׳ה חייך אליה.
״היי״ היא עמדה בפתח ונראתה כמעט מתחרטת.
״ניתן לכם פרטיות״ אלייז׳ה קם ומשך אחריו את מתאו.
הם יצאו והדלת נסגרה אחריהם בנקישה רכה. ולנסיה צעדה לעברי כמה צעדים מהוססים ונעמדה ליד המיטה שלי.
עכשיו כבר ראיתי כמעט כמו שצריך בשתי העיינים והודיתי על כך לאל. שיכולתי לראות אותה כמו שצריך.
״איך אתה מרגיש?״
״בסדר״ זה לא היה שקר. כשמשככי הכאבים עבדו הרגשתי בסדר.
״אתה נראה נוראי״ היא הנידה בראשה.
״תודה. זה ממש נחמד לדבר ככה למישהו שכמעט מת למענך״ זה היה אמור לצאת ציני או משעשע אבל לקראת המילה האחרונה קולי נסדק ועיניה התמלאו מיד בכאב.
״אני שמחה שאתה חי״ קולה רעד מעט.
ידעתי שזו האמת. מישהו פחות טוב ממנה היה שמח אם הביריון שהציק לו במשך זמן רב ועשה את מה שאני עשיתי היה מת. לא היא. היא ניסתה להבין. תמיד ניסתה להבין. אבל אפילו אני לא הבנתי את עצמי אז לא יכולתי להסביר. כל מה שעשיתי חזר לנשוך אותי בתחת. כמעט עלה לשנינו בחיים. זה היה נס קטן שיכולנו לחלוק מרחב עכשיו.
״גם אני״.
חיוך קטן עלה על שפתיה. חיוך שלא יכולתי להכחיש שתמיד עשה לי משהו. כשהייתי בן 10 וגם עכשיו. במיוחד עכשיו.
״לא ידעתי אם כדאי לי לבוא אבל הנחתי שאני צריכה לומר לך הכל פנים אל פנים. ולראות בעיינים שלי שאתה בסדר״ היא התקרבה עוד קצת.
אני לקחתי את ידה בידי למרות הכאב החד שנורה במעלה זרועי. היא אחזה בי בעדינות כאילו פחדה שאתפרק. היא ריחמה עליי למרות שלא הראיתי כלפיה אפילו טיפת חמלה במשך השנים הללו.
״אני אהיה בסדר״.
היא בחנה את פניי הפצועות ועיניה נעשו לחות. לא הסתכלתי במראה ולא רציתי שאף אחד יראה לי איך אני נראה. המבטים של כולם הספיקו לי. ידעתי שאני נראה נורא.
״כל הדבר הזה... כל מה שקרה גרם לי להבין שהחיים שלי חשובים לי מידי. שאני אוהבת אותם יותר מידי ושאני רוצה לחיות אותם ללא כבלים וללא רגשות שליליים. אני מצטערת שלא הקשבתי לך בלילה ההוא. אני מצטערת שהייתי אנוכית ומרושעת ושחשבתי שאני יודעת הכל למרות שלא ידעתי כלום. הייתי בת 15 ולא חשבתי על ההשלכות של המעשים שלי. הייתי גאוותנית ורעה. למדתי שיעור וקיבלתי מהלומה מהחיים האלה. מהלומה שגרמה לי לעצור את החיים שלי. במשך שנים חייתי באפלה עם תחושות מגעילות, חרמות ושנאה עצמית וחיצונית. חייתי אבל לא באמת. חייתי בציפייה למות. אבל עכשיו הבנתי שאני רוצה לחיות על אמת. להגשים את החלומות שלי, לצחוק, לבלות, לשמוח, להיות מאושרת הכי מאושרת שאני יכולה. אני רוצה לחיות, קריד. אני סיימתי להרגיש כאילו מגיע לי לסבול כי זה לא נכון. עשיתי טעות. שילמתי ואמשיך לשלם עליה אבל זה לא יעצור אותי מלחיות את החיים שלי למלואם. לא אתה תעצור אותי. לא אתן לך לעשות את זה יותר. אני סיימתי להיות שק חבטות שלך או של כל אחד אחר. תמיד אצטער על מה שיכלנו להיות, על כל מה שפספסנו בים של שנאה אבל לעולם לא אצטער על ההחלטה לנטוש את הדבר הרעיל הזה. אתה לא בריא לי. לא ככה. לא עם חצי רגל בחוץ. אני רוצה שיאהבו אותי מכל הלב בלי להסס. בלי כאב ופחד ואשמה. שיאהבו אותי טהור ופתוח ונכון. אני ראויה לזה. זו פעם ראשונה ואחרונה שבה אבקר אותך. ואני רוצה שלא תבוא אליי אלא אם כן אתה מוכן להיות בזה במאה אחוז. לאהוב אותי כמו שמגיע לי. אם אתה לא יכול לעשות את זה אל תתקרב. אני לא אשתף עם זה פעולה יותר. מגיע לי יותר. מגיע לאהבה הזו יותר.״
אצבעותיה רעדו בתוך כף ידי אבל קולה לא רטט אף לא לשנייה. הכנות שלה הייתה כמו סכין ישר בלב. נסיתי למצוא בליבי את הכעס, הטינה, הטירוף והרצון להכאיב אבל הם לא היו. הם התפוגגו כמו לא היו קיימים מעולם. היא לא הייתה היחידה שהבינה שהיא רוצה לחיות ברגעים ההם. גם אני הבנתי את זה. רציתי לחיות. על אמת.
״אני מבטיח לך. אבוא רק כשאוכל לתת לך את מה שאת רוצה וצריכה״.
שנינו ידענו שזו הבטחה כנה. הסתכלנו אחד על השנייה מבלי להוציא הגה. היא נישקה את מצחי ברכות ואז משכה את ידה מידיי והסתובבה ללכת. צפיתי בה מהמיטה עד שיצאה וסגרה אחריה את הדלת. שכבתי במיטה שלי ושוב שמעתי את זה, הציפורים מחוץ לחלון שלי שהזכירו לי שאני חי. שאני רוצה לחיות. שאף פעם לא רציתי למות. זו הייתה הסיבה שבגללה הלכתי עם קריסטן אז... ידעתי שאם אשאר איתו אני אמות. היא נתנה לי חיים ורציתי להשתמש בהם למיטב. זה לא יהיה קל או פשוט אבל זה כל כך שווה את זה.