Cruel (falcon valley 1)

פרק 14

פרק 14-
ולנסיה-
ללכת לבית הספר ביום שאחרי היה מוזר. רמי התקשרה אליי הבוקר ולא סיפרתי לה כלום. זו הייתה שיחה שלא רציתי לנהל לא איתה ובטח שלא עם עצמי. הבפנים שלי היה הפוך ומתוסבך וכבר לא ידעתי מי אני ומה לעזעזאל קורה לי. החניתי את הרכב שלי במקום הרגיל בין פחי אשפה במין כוך ונסיתי לקחת נשימה עמוקה לפני שנאלצתי להתמודד עם עוד יום בבית הספר, עוד יום איתו. לקחתי את הילקוט שלי וכהרגלי מיהרתי לעבר כיתת האם בלי להרים את מבטי או לפזול לצדדים. להפתעתי אף אחד לא זרק עליי כלום או דיבר או צחק. שום כלום. זה היה שקט מחשיד. כל כך מחשיד שהתחלתי לפחד. שקט מבחינתי משמעותו שמשהו רע מאוד הולך לקרות. לרגע שקלתי לרוץ חזרה לרכב ולנסוע הביתה או לרמי אבל בכל זאת המשכתי ללכת לעבר הכיתה. גם שם נתקלתי בשקט. הבנות אפילו לא מצמצו כשעברתי על פניהן וליבי החל לפעום בקצב לא סדיר. התיישבתי במקומי בשורה האחרונה בפינה של הכיתה. הצלצול נשמע והמורה נכנסה לכיתה. דקה אחריי הוא ופורטר נכנסו לכיתה יחד.
״תודה שהצטרפתם אלינו האדונים בלאמי״ המורה נחרה בבוז.
״שמחים שחסרונו לך, גברתי״ פורטר השתחווה כאילו הוא שחקן במחזה בברודווי.
קריד לא אמר כלום ופשוט התיישב במקומו תופס את המרחב שלו בגאון כתמיד וזוכה למבטי הערצה. אני לא הייתי מסוגלת אפילו להביט לו בעורף. הייתה לי בחילה ולא הקשבתי למילה אחת שנאמרת במהלך השיעור. היום עבר בטשטוש עם אותה תחושת בחילה נוראית שטלטלה את גופי. שיעור חינוך גופני היה השיעור שאילץ אותי להיות מעורבת פיזית בו. המורה לחינוך גופני, גברת גרובר חילקה אותנו לשתי קבוצות- קבוצה אחת שתעשה הקפות בריצה במסלול שמסביב למגרש וקבוצה שנייה שתשחק מחניים. אני הייתי בקבוצה הראשונה יחד עם פירסון. גברת גרובר הורתה לנו לעשות מתיחות לפני שנתחיל לרוץ. כולנו התחלנו להתמתח והבנות שעדיין היה להן סיכוי כתמיד בחנו את הבנים שקיבלו הוראות מהמורה לחינוך גופני, מר ביינץ׳ בצד השני של המגרש. אני כמובן הפנתי את מבטי לצד השני. המורה שרקה במשרוקית שלה והתחלנו לרוץ. הייתי דיי בכושר והשתדלתי להתעלם ממי שרץ יחד איתי ולהתרכז בשחרור ההרגשה מבשרת הרעות שהסתובבה לי בקרביים. הספקתי לעשות הקפה אחת מלאה והתחלתי את השנייה כשפירסון נצמדה אליי. התעלמתי ממנה אבל נסיתי להגביר את הקצב עד שנתקלתי בחומה אנושית עשויה מבנות כיתתי שמנעו ממני להשלים את הסיבוב. נעצרתי כי לא ממש הייתה לי דרך לעקוף אותן. פירסון עמדה מאחוריי ולפניי החומה האנושית עשויה מעשר בנות.
״לאן את בורחת, כלבה?״ פירסון נשמעה מרשעת מתמיד.
״אני לא בורחת. אני עושה מה ש... שגברת גרובר ביקשה מאיתנו לעשות״ הסתובבתי אליה ותחושת הבחילה שוב חזרה בבום.
לא היה לי לאן לברוח והייתי רחוקה מספיק ומוסתרת מספיק על ידי כמה שיחים ענקיים כדי שגברת גרובר לא תראה או תשמע אותי במיוחד כשהיא עסוקה עם קבוצה מספר 2.
״תמיד כל כך תמימה, לא?״ פירסון הניחה יד על מותנה הצרה ועיניה הפכו לחריצים והזכירו לי נחש שעמד לתקוף בעוד כמה רגעים.
״אני לא.. אני לא...״
״וואו כשהאפרו האנושי והנכה לא פה כדי לשמש לך פה ושומר ראש כל הביטחון העצמי ממש נעלם, כלבה״ היא ציחקקה.
״אל תדברי על רמי, היא לא קשורה לזה!״ בחיי שלא רציתי שהיא תסומן כמטרה למרות שנראה לי שזה כבר אבוד עבורה.
״היא קשרה את עצמה לזה ברגע שהחליטה לנסות להבין אותי במקום ציבורי. היא עוד תקבל את שלה, אני מבטיחה. אבל עכשיו את כאן ואת הולכת לשלם״.
היא צעדה צעד מאיים לעברי ואני לקחתי צעד אחורה רק כדי להתקל בחומה האנושית שנוצרה מאחוריי. בחנתי את האפשרות שלי והחלטתי לקחת את הסיכון ולנסות לחמוק מהצד ולחזור למקום שבו יכלו לראות אותי היטב שני המורים שנכחו באיזור. הצלחתי לרוץ בדיוק לכמה שניות לפני ששתי בנות שונות תפסו את זרועי ומשכו אותי לאיזור המוסתר אפילו יותר. נסיתי להאבק בהן והתחלתי לצרוח אבל פירסון מיד שמה את ידה על פי וחסמה את הצרחה.
״את כל כך אוהבת את החברה שלך שהגיע הזמן שתצטרפי אליה במועדון הנכים״ הקול של פירסון היה נמוך, אכזרי ומלא רעל ועיניה נצצו בהנאה מהנקמה שהיא עמדה להשית עליי.
ידעתי שהיום הולך להיות רע פשוט עדייו לא הבנתי כמה. עדיין הייתי המומה ופחד חונק שיתק אותי.
מישהי הביאה לה גרב מלוכלכת שהיא דחפה לפי ומישהי אחרת הביאה לה מוט ברזל. כל גופי התעוות ונלחמתי בבנות שהחזיקו אותי בכל כוחי. באמת שניסתי להמלט בכל כוחי אבל הן היו רבות יותר וחזקות יותר ממני. נסיתי לצרוח אבל מישהי נתנה לי סטירה כל כך חזקה שהראש שלי הסתחרר והאוזניים שלי צלצלו כמו פעמוני אזהרה. דם זלג מאפי והריח שלו טשטש את כל חושיי. צחוק מחריד נשמע מסביבי ועייני דמעו בבת אחת. רציתי להתחנן לרחמים, לצרוח לעזרה, להקיא את נשמתי אבל לא יכלתי לעשות דבר. הייתי כלואה. הייתי בגוב האריות. ואז הרגשתי את המכה הראשונה. בשוק שלי, מאחור. הצרחה שלי הייתה מעומעמת אבל הכאב היה הכל חוץ מזה. הוא היה חי ושורף ובלתי פוסק. אחרי המכה הראשונה הגיעו עוד מכות. חזקות יותר, אלימות יותר. נפלתי לברכיי והבנות החזיקו אותי בקושי. לא הצלחתי לנשום ואז שמעתי את רעש פיצוח העצמות. העור שלי נקרע. השרירים שלי נמתחו ואז נפרמו. הרגליים שלי היו הנכס היחיד שעוד נשאר לי. הן נתנו לי את כוח הריקוד וברגעים אלו הכוח נלקח ממני. שמשון ששערו נגזר ונותר עירום וחלש למול צבא פלישתים שהרגו אותו. בשלב הזה כבר הרגשתי מתה למרות הכאב הבלתי נסבל שפירסון המיטה עליי.
״היי!!! היי!!! מה לעזעזאל אתן עושות שם???״ קולו מטושטש וגברי עלה מעל הכאב.
פירסון הפסיקה לחבוט בי. רעש של ברזל מושלך נשמע בזמן שגופי נעזב ונחבט באספלט החם. הגרב נפלטה מפי. צווחת אימים הגיעה מפי. צווחה מחרידת עולמות ומלאת כאב.
״אלוהים... חתיכת חולת נפש! מה לעזעזאל עשית לה?״ מישהו התכופף וכל מה שיכלתי לקלוט דרך יפחות הכאב והעיניים המכוסות דוק דמעות היה שיער בלונדיני. כמו של מלאך.
״אל תתערב בעניינים לא שלך, דנהם!״ הקול שהגיע מהצל שהוטל לפתע על פניי היה דווקא מאוד מוכר, פורטר.
״אל תגיד לי במה פאקינג להתערב! היא כמעט הרגה את המסכנה!״ מי שרכן לידי נהם בתגובה ללא טיפה של פחד והיסוס.
״היא לא מסכנה וכדאי לך להתרחק מכאן ולא לדחוף את האף לעניינים שלא שלך!״ פורטר הזהיר בטון שהיה מפחיד כל אחד.
״אתה שומע את עצמך בכלל??? הרגל שלה מרוסקת! העצם בחוץ למען השם! אתה זה שצריך להזדיין לי מהפרצוף ולהפסיק להפריע לי לעזור לה לקבל טיפול רפואי!״ המושיע שלי לא ויתר והזדקף למלוא גבוהו מגן עליי מפניי הטורפים שחגו סביבי בזמן שהכאב מערפל את חושיי.
״אני מציע לך לא לבחון אותי, קודי. זה לא עניינך ואני אטפל בזה מכאן והלאה״ פורטר לקח צעד מאיים לעבר המושיע שלי.
רציתי לצרוח לו שיעוף מכאן לפני שהוא יזכה לטיפול דומה אבל לא יכלתי לדבר מרוב כאב. לא יכלתי לזוז. בקושי הצלחתי לנשום.
״אתה יכול לדחוף את האיומים שלך לתחת. אני לא פוחד ממך.״
לא... אל תעשה את זה. אין לך מושג מול מי אתה עומד.
״אבל כדאי לך אם אתה אוהב את החיים שלך ומעריך אותם״ פורטר איים.
המושיע שלי הוציא נחרת בוז. לא הייתה בו טיפה של פחד למרות שהוא עמד מול אחד הטורפים הכי מסוכנים בג׳ונגל שהיה תיכון פלקון וואלי.
״איזה מין גבר נותן שיתעללו ככה בבחורה? בלי קשר למה שהיא עשתה או לא עשתה?״ קודי, המושיע שלי נשמע נגעל בלשון המעטה.
פורטר עשה לעברו עוד צעד מאיים ותפס את חולצתו באגרופו חיוך אכזרי מאין כמותו משתרע על פניו.
״אז אני לא מספיק גבר בשבילך, קודי? זה העניין?״.
״אתה אידיוט מזוין, זה מה שאתה!״ קודי נהם ודחף אותו לאחור בכוח.
פורטר התנדנד מעט לאחור וכל מי שעדייו נשאר להביט בהצגה הוציא קולות הלם. כולם היו המומים מהתעוזה של קודי.
״מר ביינץ׳!!!״ קודי קרא ונופף בידו לעבר המאמן.
תוך כמה שניות מר ביינץ׳ כבר הופיע והקלה שטפה את גופי שצרח מכאב והיה משותק על האספלט.
״מה קרה כאן? ולנסיה את בסדר?״ המאמן התכופף ובחן מקרוב את הפציעות שלי.
״היא נפלה באמצע הריצה ואני ופורטר ו... הממ קודי ראינו את זה ובאנו לעזור לה״ פירסון שיקרה במצח נחושה.
״המסכנה כנראה מוגשמת״ פורטר הוסיף.
״אני...״ קודי התחיל לומר אבל לפני שהספיק לסבך את עצמו ואותי בעוד צרות שלא הגיעו לנו הצלחתי למצוא בעצמי כוח ודיברתי.
״אני... נפלתי...״ הצלחתי לגנוח בכאב.
״אני אתקשר לשירותי החירום, ולנסיה בנתיים תנשמי מהאף ותשתדלי לא להרדם, בסדר?״ המאמן ביינץ׳ הורה בקול סמכותי ואני הצלחתי רק להנהן.
״אתם תחזרו לשיעור מיד!״ הוא הורה לכל מי שהיה סביבי.
קודי ופורטר היו האחרונים לעזוב. עיניו פגשו בעייני וזה היה כאילו הוא שואל אותי ללא קול-׳למה שיקרת?׳.
אבל לא יכלתי לענות לו. ידעתי שבמקום מסויים איכזבתי אותו ואת עצמי אבל גם ידעתי היטב שדיבור או הלשנה משמעה גזר דין מוות. היה להם כוח עליי, יתרון, לכלוך. הם יכלו להרוס אותי בצורה קשה יותר מצורה פיזית.
מר ביינץ׳ נשאר איתי עד שהאמבולנס הגיע. גברת גרובר הייתה זו שנסעה איתי לבית החולים. אני עצמתי את עייני וקיוותי שהנזק שנעשה לי הוא לא בלתי הפיך. המחשבה המחרידה שהם לקחו ממני לעד את הריקוד הודחקה למרתף עמוק במוחי. המרתף שבו שמרתי את כל הדברים הרעים באמת כדי שאוכל לשמור על שפיות דעת יחסית. התפללתי ללא קול ולא ידעתי אם מישהו בכלל שומע.