Cruel (falcon valley 1)

פרק 25

פרק 25-
ולנסיה-
התהפכתי במיטה שוב ושוב. הייתה לי מין הרגשה רעה בבטן ולמרות שכבר היה אחרי חצות לא הצלחתי להרדם. שתיתי תה קמומיל והדלקתי נר בניחוח וניל ולוונדר בתקווה שזה ירדים אותי אבל זה לא עזר. התכוונתי להוציא את הטלפון מהמטען ולהפעיל את האפלקציה שמשמיעה קטעי אודיו מרגיעים שעוזרים לשינה. אבל אז צל מוזר זז בחלון שלי. לרגע חשבתי שדמיינתי את זה אבל אז רעש מוזר הצטרף לצל והוילון הורדרד שעל חלוני נע ונד. תפסתי את אחד מפסלי הבלרינה הכי כבדים שעל המדף שלי, שיחת חירום ל-911 הייתה על הצג של האייפון שלי ביד השנייה בזמן שהתקדמתי לאט לאט לעבר החלון. הסטתי את הוילון לאט לאט ובזהירות ועם כוונה מלאה להטיח במי שזה לא יהיה את הפסל ישר בפנים. הדבר הראשון שראיתי היו הפנים שלו. לקח לי בדיוק שתי שניות כדי לקלוט מי עומד מחוץ לחלון שלי תלוי כמו סוג של חיה על העץ מחוץ לחלון שלי. לרגע שקלתי להתקשר ל-911 ולהזמין את המשטרה אבל לא עשיתי את זה. הנחתי את הפסל והטלפון בצד ופתחתי את החלון. הוא מתח את גפיו כמו חתול פרא חדור מטרה ונכנס לתוך המרחב האישי. אבא ואמא היו בבית ולא הייתי לבד ידעתי שצרחה אחת שלי תגרום להם להופיע. היינו בבית שלי. במקום הכי בטוח וכאן הפגיעה שלו בי הייתה מצומצמת לחלוטין. מוגבלת לחלוטין.
הבטתי בו מקרוב ופתאום ראיתי את החתך המדמם בגשר אפו. השיער שלו היה לח והבגדים שלו מלוכלכים מאלוהים יודע מה. הוא היה נראה זוועה בלשון המעטה.
״מה אתה עושה כאן, קריד?״ צמצמתי לעברו את עייני.
הוא שפשף את פניו בכפות ידיו ואז שלח לעברי מבט שגרם לי לקפוא במקומי. העיינים שלי היו כבויות, מתות, הרוסות.
״אין לי מושג״ הקול שלו היה כמו זר-שבור וצרוד כאילו הוא צרח ללא הפסקה במשך ימים ארוכים.
״אתה בסדר?״
ידעתי שאני לא אמורה לשאול את זה. שאני צריכה לחייג למשטרה או לקרוא לאבא שלי שיטפל בו. ידעתי שלא אמורה להיות בי חמלה כלפי מי שהתעלל בי כבר שנים אבל פתאום זה היה ברור שהוא לא בסדר. ממש לא בסדר.
״אני לא יודע״ הוא הניד בראשו.
״אני חושבת שאתה צריך ללכת הביתה. אני אנעל נעליים ואקח אותך לבית״ הסתובבתי כדי להוציא את הנעליים שלי מהמקום שלהן בארון והוא הניח את ידו על זרועי עוצר אותי.
״לא. אני לא רוצה ללכת הביתה.״
הוא הניד בראשו ואיכשהו המילים נשמעו כמו תחינה אבודה.
״אתה צריך ללכת הביתה״ ניערתי את ידו ממני כי לא יכולתי לסבול את המגע שלו. זה היה יותר מידי.
״לא״ הוא הניד בראשו כמו ילד עקשן.
״למה אתה כאן, קריד? מה הולך איתך?״
הוא קמץ את אגרופיו ורק אז ראיתי שמפרקי אצבעותיו פצועים וחבולים. מה שהוא לא עשה הלילה זה היה אלים וכנראה שיא חדש של הרס עצמי. זה היה נורא מוזר לראות את האדם שהכי הפחיד אותי בעולם הזה נראה כמו ילד קטן ואבוד שלא ידע לאן הוא שייך.
במקום תשובה קוהרנטית הוא אחז בפניי בשתי ידיו וניסה לנשק אותי. מיד הדפתי אותו בשתי ידיי בכל כוחי. פאק לא. אין סיכוי שהוא יכנס לחדר שלי ויחשוב שאני אתן לו משהו. אין שום פאקינג סיכוי.
״מה אתה מנסה לעשות?״ נהמתי באיום ונסיתי לעמוד מה המרחק שלי מפסל הבלרינה כדי שאוכל להגן על עצמי במקרה הצורך.
״לנוח, אני מנסה לנוח קצת״ התשובות המעורפלות שלו כבר התחילו לעצבן אותי.
״שנינו יודעים לאן זה מוביל, קריד. בפעם האחרונה שהיה בנינו משהו כזה אתה שלחת את פירסון לרסק לי את הרגל ואת החיים. אני לא מתכוונת לתת לך כלום. תשכח מזה״.
זה היה ׳לא׳ נחרץ. כל רגש או משיכה או הרגשת אופוריה לא הייתה שווה את השפל ואת הזעם והנקמה שמגיעה לאחר מכן.
״דגל לבן, ולנסיה. פאקינג דגל לבן״ הוא משך בשיער שלו כאילו הוא מנסה לעקור אותו מהשורש.
תסכול, סערת רגשות ובעיקר חוסר אונים משווע מכל תא ותא בגופו. לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה. לא הכרתי את קריד הזה. הוא היה כמו זר מוחלט וזה היה מבהיל ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, איתו.
״אני לא מאמינה לך״ סירבתי להקשיב לו.
״הפסקת אש. אני נשבע. נמאס לי להלחם בזה, נגמרו לי כל הכוחות, ואל״.
לרגע עמדתי מולו בהלם מוחלט. לא כלבה. אפילו לא ולנסיה. לא רציתי לרחם עליי ולהבין אותו אבל פתאום ראיתי בפניו את אותם הייסורים שהיו מנת חלקי במשך שנים. הוא היה חשוף מולי, שקוף כמעט. לאט לאט הוא ירד על ברכיו מולי. כמו פרח שנובל מול עייני ומתכופף.
״לא. קום. עכשיו.״ נסיתי באופן נואש להעמיד אותו ולגרום לו להתנשא מעליי, להפחיד אותי אבל ברור שלא הייתי חזקה מספיק.
״אני מאבד הכל. אני מאבד את עצמי. בבקשה, ואל״ תחנוניו הזכירו לי ילד קטן וגור זאבים פצוע בעת ובעונה אחת.
״אתה צריך לנוח. בוא לכאן״ הזזתי את כיסוי המיטה והחוויתי בשבילו שיעלה עליה.
הוא הצליח לזחול על המיטה בשארית כוחותיו. שיערו הכהה נדבק למצחו והחתך על אפו נראה אדום זורח ומגורה בצורה רעה. לא באמת היה לי מושג איך לטפל בדברים כאלה אבל ניגשתי לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי והבאתי קערה קטנה מלאה במים, מגבת קטנה וערכת עזרה ראשונה. הרטבתי את המגבת וניקתי את החתך בזמן שהוא בהה בתקרה ולא זז. אחר כך מרחתי משחה אנטיביוטית וסיימתי עם פלסטר. עשיתי אותו דבר עם מפרקי אצבעותיו רק שאותם עטפתי בתחבושת רכה. זה היה נראה מרושל אבל זה הכי טוב שהצלחתי לעשות כרגע.
״רוצה כדור או מים או משהו?״
הוא הפנה אליי את ראשו ואז ידו עטפה את מותניי ומשכה אותי כך שגופי היה שכוב על גופו. היינו קרובים. קרובים מידי.
״אני לא רוצה להיות לבד יותר, ואל״ הוא לחש ומצחו התחכך בשלי.
״אתה לא לבד. יש לך את...״
״אין לי אותה ואין לי אותך. לעולם לא יהיה לי את מה שאני הכי רוצה. קללה, אני פאקינג מקולל״ הכאב הנשכני בקולו העביר צמרמורת בגופי. מהרגעים האלה שהצלחת להרגיש פיזית את מי שעומד מולך. הרגשתי פיזית בתחתית בטני ובליבי את כאבו הבלתי נסבל.
״אתה חייב להרגע, קריד״ מלמלתי ונסיתי ללטף את מצחו המיוזע.
הוא תפס את ידי אבל לא באותו מגע מעניש ואגרסיבי כמו תמיד. הוא היה... עדין.
הוא הביא את מפרק ידי לפיו ונישק אותו. נשיקה אחת עדינה.
״רק לרגע. בלי מלחמה. רגע אחד.״
הוא מלמל ואז הצמיד את אפו לשקע צווארי והחזיק אותי קרוב. לא העזתי לזוז. או לנשום. או להוציא הגה. זה היה כה מוזר וכה מכאיב וכל כך... נכון. הלב שלי פעם בטירוף כמו מכונת ירייה באמצע סצנת קרב אכזרית שבה לא נשארו שורדים.
פעם אחת, לפני הרבה גלגולים קריד הרגיש כלפיי משהו. כשהייתי בת 15 הייתי בטוחה שזו הידלקות פשוטה ואני עדיין הייתי ולנסיה עם הראש בעננים והאף בפאקינג שמים. הוא אהב אותי וניסה להציל אותי אבל הוא נכשל. הוא לא הציל אותי ובניסיון איבד את אמא שלו. היה ברור לי ששום דבר ממה שהוא עשה הגיע לי. הייתה לו בעיה והוא לא ידע איך לטפל בה והוא היה חסר אונים כמוני ואפילו יותר. שנינו היינו קורבנות של חוסר האונים הזה.
לא ידעתי כמה זמן עבר אבל בסופו של דבר הוא נרגע. נשם באותו מקצב חיים מוכר. אני השתחלתי מבין זרעותיו. החלטתי שאני אוריד לו את החולצה המלוכלת והג׳ינס הקרוע שהיה מרוח במשהו שחשדתי שהוא שאריות רקובות. הצלחתי למשוך ממנו את החולצה. ואז הורדתי ממנו את הג׳ינס בעדינות ככל שיכלתי. הוא זז וכמעט חשבתי שהערתי אותו אבל הוא המשיך לישון. הנחתי בצד את הבגדים המלוכלכים שלו ואז משהו תפס את מבטי. על ירכיו. צלקות מכוערות. צלקות באותו דפוס ובאותה בצורה. עינוי חוזר ומתמשך. אלוהים. כשראיתי את הצלקות על ירכיו הבנתי פתאום שאני לא הייתי הקורבן היחיד של קריד בלאמי.
דמעות שטפו את עייני. כל הזמן הזה שהוא דאג שלא אפגע בעצמי, כל פעם שבה הוא הבהיר לי שאם אני אעז לעשות לעצמי משהו אני אשלם על כך מחיר גרוע מ-מוות והנה הוא פוגע בעצמו כך.
״מה עשית לעצמך, קריד?״ לחשתי ונסיתי לא לפרוץ בבכי.
״אני בתוך הגיהנום״ לרגע הייתי בטוחה שדמיינתי את זה אבל אז כמו סהרורי שהרגע התעורר מסיוט הוא התיישב במיטה שלי לבוש רק בבוקסר צמוד.
״אני בתוך הגיהנום ואני רוצה שתבואי להיות איתי״ הוא הושיט לי את ידו.
בלי לחשוב נתתי לו את ידי. הוא משך אותי אליו, לחיקו. הוא היינו שוב כל כך קרובים. הוא הניח את מצחו על שלי ואז דמעה בודדה התגלגלה על לחיו. זה היה עינוי במלוא מובן המילה. עבור שנינו. התגלגלתי בגיהנום ביחד איתו. התפלשנו בכאב חסר גבולות. הוא נישק אותי ואני קיבלתי את שפתיו. לא נלחמנו. רקדנו. ריקוד אובסיסבי ומכאיב שכלל את הפיות שלנו ואת כל הנשמה והשדים שלנו. הוא נישק אותי כאילו אני הגאולה שלו. אני נישקתי אותו כאילו המענה שלי הפך לאהוב. שיקרתי לעצמי לנצח קטן וקסום. נכנעתי. הוא הוביל את הריקוד שלנו. בעדינות ובכאב. זה היה דפוק אבל לא יכולתי לעצור את זה. לא היה לנו מעצורים. הדגל הלבן הונף מעלינו וכיסה את הגיהנום הקטן שלו לפחות ל-לילה אחד.