Cruel (falcon valley 1)

פרק 33

פרק 33-
קריד-
הרכב שלי נעצר לפני הבית החשוך שלה. הרחוב היה שקט וגם היא מצחה צמוד לשמשה ועיניה מסרבות לתת לי עוד מבט. האמת הייתה שהרגשתי עייף, מותש. התחשק לי ללכת הביתה ולטבוע מתחת לשמיכה. בדרך כלל כל ניצחון חדש עליה היה משמח ומחייה אותי. בימים אלה זה רק רוקן אותי מהאנרגיה החשובה שהייתה לי.
״למה את מחכה? הגענו״ הקול שלי היה קר ואכזרי, אפילו לאוזניי.
״אני לא יכולה ללכת. כואב ו... סחרחורת״ היא מלמלה ואז גנחה בכאב.
היא נראתה נוראי ולא היה לי מושג מה יהיה התירוץ שלה להוריה אבל גם לא ממש היה אכפת לי. דעתם הייתה יותר מידי חשובה לה וזה לא היה הדדי. הם היו הורים נוכחים- נפקדים וגם זה הצליח לעצבן אותי למרות שרוב הזמן זה פעל לטובתי. התרתי את החגורה שלי ואז את שלי. יצאתי מהרכב ועזרתי לה לצאת ואז נעלתי. היא נתלתה עליי ככל שיכלה בזמן שהובלתי אותה לכניסה האחורית כדי שהסיכוי להיתפס על חם יקטן. היא ניטרלה את האזעקה עם הקוד שידעה בעל פה והדלת גם היא נפתחה באופן אוטמטי אחרי שהכניסה את הקוד. נכנסו בשקט והתגנבנו דרך המטבח אל הסלון ואז אל גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה. פתחתי את הדלת לחדרה והדלקתי את האור. על המיטה היו כמה שמלות עדיין על הקולב ועל הרצפה כמה זוגות של נעלי ריקוד שכנראה לא היו בשימוש הרבה זמן. על הקיר היה ציור של בלרינה חיננית באמצע תנועה מסובכת. וסביב המראה היו מודבקים תצלומים עם בני משפחה מחויכים ועם רמינגטון. אין אף לא עדות לאומללות שעברה בשנים האחרונות. היא אף פעם לא הייתה טובה במיוחד בלהראות חולשה. שחקנית מדרגה ראשונה. עם כולם מלבדי. אני דאגתי לשבור ולקרוע את המסכות מהפנים שלה לפני הרבה שנים. הנחתי אותה על המיטה בין השמלות וניגשתי לחדר האמבטיה הצמוד. כפי שצפיתי ערכת עזרה ראשונית נחה בארונית. כשחזרתי לחדר היא ישבה על המיטה, בלי נעליים ושבילים של מסקרה שחורה לכלכו לה את הלחיים. היא בכתה בשקט, בכי אומלל ודפוק. תלשתי מגבת שהייתה תלויה על וו מאחורי הדלת של חדרה ונתתי לה אותה.
״דיי עם הדמעות. אין על מה לבכות. כיסחת את פירסון במכות, את יכולה להתענג על הנקמה הגדולה שלך״ גלגלתי עיינים.
היא ניגבה את המסקרה והדמעות ומשכה באפה. אני פתחתי את ערכת העזרה הראשונה והוצאתי צמר גפן ומרחתי עליו משחה אנטיביוטית שאמורה לחטא ולוודא ש שריטות מבריאןת מהר יותר. היא לא צייצה כשמרחתי את החומר על פניה החבולות ואז על זרעותיה. כשסיימתי זרקתי את הכל לפח ואז ירדתי לברכיי על השטיח כדי להדביק פלסטר גדול על השפשוף ברגל השמאלית שלה. מקרוב יכלתי לראות את הרגל הלא תקינה שלה. היא לא נראתה כל כך שונה אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה לה.
״נהנה מהעבודה של פירסון?״
הרמתי את מבטי אליה וראיתי את הכאב משתקף בעיניה הכהות.
״מה? אתה יכול להעריך את זה, לא? הרי זה מה שרצית... לקחת ממני את השפיות ואני חושבת שהצלחת״ היא אחזה בידי חזק כמעט באלימות והניחה אותה על רגלה מעבירה את כף ידי על אחורי רגלה ועל הצלקות המשוננות, הברורות.
לרגע האויר נתקע לי בריאות. הייתי אמור להרגיש טוב. הייתי אמור להאכיל את השדים בתוכי ברגעי התבוסה הכואבים שלה אבל לא הרגשתי דבר מאלה. כל מה שיכלתי לראות ולהרגיש היה כעס מעורב במשהו שחור ומכוער שלא יכלתי לשים עליו את האצבע.
״את שיכורה ואת מדברת שטויות ועושה שטויות״ הצלחתי לקרוע את ידי מרגלה ונעמדתי על רגליי.
הייתי צריך לצאת מפה לפניי שאני אעשה עוד טעויות. כבר נמאס לי מטעויות, מכישלונות ומההרגשה שאני בדרך למבוי סתום שרק יכאיב לי כשאני אתעקש לדפוק את הראש בקיר כדי לצאת ממנו.
״דגל לבן״ המילים הבאות שיוצאת מפיה ברגע שאני מסובב אליה את גבי ומתכוון לצעוד לכיון היציאה גורמות לי לקפוא במקומי.
״לא״.
״כן. אתה תמיד זה שמחליט מה ואיך. עכשיו אני צריכה שתבוא איתי לגיהנום, קריד. אני רוצה לאחוז בך כדי ליפול לתהום. תציל אותי כמו אז. תציל אותי כל עוד יש לך הזדמנות״ האזהרה בקולה הייתה ברורה. אני לא היחיד שהיה קרוב לקצה ונאחז על בלימה.
הלילה שבו הצלתי אותה חוזר אליי בפלאשבקים איומים. הלב שלי דפק בצורה מהירה בטירוף ודוק של זיעה נוצר על מצחי. חייתי את השנים האחרונות על דלק הנקמה ובערת השנאה ועכשיו הרגשתי שנשארו מכל זה אדי דלק אחרונים ועשן סמיך שמתאדה לאיטו. בקרוב הכל יעצור. בקרוב אני אצטרך להתמודד על אמת. ופתאום באמצע החדר שלה זה נחת עליי כמו משקולת של אלף טון. לא התמודדתי. בכלל. השקעתי את האנרגיה והמאמץ שלי במשהו שיוכל להסתיר ולכסות את הפציעות והחבלות ועכשיו הייתי קרוב מתמיד להתמודדות. וזה הפחיד אותי ברמה של כמעט שיתוק כי לא ידעתי להתמודד עם זה או עם המפלצת שהפכתי להיות. המפלצת שכנראה הייתי תמיד כי זה זורם לי בגנים. כמו אבא שלי. האבא הביולוגי שלי.
הסתובבתי לעברה. היא עדיין ישבה על המיטה שלה לבושה בשמלה האדומה הקטנה שלה. המוח שלי היה מעורפל והלב שלי היה על מאתיים. היא ידעה. היא הכירה אותי. אולי טוב יותר מכל האחרים מלבד אלייז׳ה. הפינות האפלות והשפלות ביותר. העיינים שלה ביקשו ממני לבוא. אז באתי. עליתי על המיטה והיא נסוגה לאחור עד ששכבה עליה לגמריי מעיפה את השמלות בדרך. אני טיפסתי מעליה, ברכיי משני צידי גופה. אצבעותיה החליקו על עורפי קרות כנגד עורי החם. הריח שלה הכה באפי. פיה האדום נפתח לקראתי. היא הייתה מוכנה לקבל אותי בחתיכות. לרקוד עם השדים שלי בגיהנום. עם השדים שלנו בגיהנום. התנשקנו לאט לאט. הפה שלי כבש את פיה. העיינים שלה עצומות. הכל היה רך ועטוף בנימה של עצבות. היא נגעה בי בעדינות, בהיסוס. גם אני עשיתי את אותו הדבר. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן הרגשתי שאני בן 17. שאני מגשש לראשונה לעבר אינטימיות עם הנערה שהייתי דלוק עליה כל החיים. נישקתי לה את הצוואר. היא גנחה. למרות שהיא הייתה פצועה היא התענגה על כל נשיקה ועל כל מגע עדין עד שכבר לא יכלנו יותר בלי לעשות עוד. ואז היא נשכבה איתי בתנוחת כפיות. הזקפה שלי נצמדה לישבנה וזרעותיי עטפו אותה כמו חבר מגונן. היא נרדמה מהר. הנשימות שלה היו קלות וחיות. היא הייתה בחיים. היא תהיה בחיים וקירסטן לא. אני לא יכול לעצור לה את החיים. היא תמשיך לחיות וזו עובדה. אני אמשיך לחיות וזו עובדה. הגיע הזמן שאני אלמד להתמודד עם זה. בדרך הנכונה. ניתקתי ממנה את זרעותיי ונישקתי את מצחה בעדינות ואז כיסתי אותה. הסתלקתי מהבית שלה בשקט ונסעתי הביתה.
*
ביום שני דילגתי על השיעורים שהיו אמורים להיות לי עם ולנסיה ומיד אחרי בית ספר נסעתי לדוקטור בלתזר. לא חשבתי שאחזור למשרד המוזר שלו שוב אבל מצאתי את עצמי בכורסאת העור כשהוא יושב מולי הפעם לבוש במכנס מפוספס בשחור-לבן, חולצת פולו לבנה והמגפיים השחוקות שלו. הבן אדם הזה היה פאקינג מוזר. אבל לא בקטע רע.
״אני שמח לראות אותך כאן שוב, קריד״ הוא חייך חיוך דק.
״לא חשבת שאחזור?״
״אם להיות כנה אז לא, לא חשבתי שתחזור״.
״למה?״
״כי ראיתי בעיינים שלך שאתה עדיין לא מוכן לקבל תובנות או עצות באופן כללי. ושאתה חושב שאני מוזר ולא ממש אמין״.
פאק... הבן אדם לא היה פסיכולוג אלא קורא מחשבות. כאילו שהוא קרא את המוח שלי בדיוק מטורף.
״המממ כן...״
״אז מה גרם לך לחזור בכל זאת?״
״אני חושב ש... הגעתי למבוא סתום, דוק״ הודיתי.
״למבוא סתום עם מה?״
״עם הכל. אני... שרדתי את האובדן של אמא שלי רק כי ידעתי שמישהו סובל ומשלם על המוות שלה אבל עכשיו זה כבר לא עובד. מה שהביא לי להקלה פעם היום רק מכביד עליי. אני לא מצליח למצוא רגעים של שקט או להרגיש טוב יותר. אני נשבע שאני לא מצליח״.
בגרוני נוצר גוש. אבל זו הייתה האמת והייתי חייב לומר אותה בקול למישהו.
״הייתי מעניש אותה? את הבחורה שהייתה מעורבת בתאונה כדי להרגיש טוב יותר?״ דוקטור בלתזר שוב היה חד כתער.
הנהנתי. מעולם לא אמרתי את זה לאף מבוגר. הם לא היו מבינים. הם היו שופטים והם היו מנסים לעצור אותי. ולא רציתי לעצור. זה לא היה בא בחשבון.
״זה הסיח את דעתך מלהתעסק בכאב שלך, קריד. אין לי מושג עד כמה קיצוני זה היה אבל אני מניח שדיי קיצוני אם רק עכשיו, שנתיים אחרי האובדן אתה מתחיל להרגיש את ההשפעות שלו ישירות עלייך״.
״זה היה קיצוני״ ורק אני ידעתי כמה. רק אני ראיתי אותה עומדת להפרד מהעולם הזה. מוכנה לפגוש את מלאך המוות.
״ואפשר לחיות על הקצה פרק זמן קצר מאוד לפני שנופלים או מטפסים חזרה״ דוקטור בלתזר הנהן.
״אני לא רוצה ליפול. אני לא רוצה לאבד את עצמי ולהרוג את עצמי״ לשמוע את עצמי אומר את המילים הללו היה כמעט בלתי נתפס.
״אני יודע. ולכן אנחנו נצא לדרך חדשה. ונתמקד בך אבל לשם כך אני צריך שתניח לה. תניח לה ותתרכז בעצמך״.
המחשבה הייתה מזעזעת ברגע הראשון אבל דוקטור בלתזר ישב מולי רגוע ובטוח בעצמו. הייתי חייב לנסות. לבחור להקשיב לקול ההיגיון ולא לרגש המופרע והלא יציב.
״בסדר״.
״תראה קריד... אני אומר לך משהו שאלברט אינשטיין אמר פעם- לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה זו ההגדרה של אי שפיות. וכאן אנחנו רוצים להחזיר את השפיות ולא להאחז באי שפיות״.
זה היה הגיוני. וידעתי שגם נכון אחרי שחוויתי את זה על בשרי. המעשים שלי הובילו אותי פעם אחר פעם לאותה הרגשת ריקנות, כאב ובדידות. ואז שוב רדפתי אחרי ולנסיה במקום לרדוף אחרי אי השפיות שלי. היה נמאס לי להרגיש ריק ורע ודפוק.
״איש חכם״.
דוקטור בלתזר הנהן. ואז לקח לידו את המחברת והעט שלו והתחלנו לשרטט תוכנית פעולה. רק את השלבים הראשונים. השעה נגמרה מהר. מהר מידי. טמנתי בכיסי את הנייר המקופל עם כתב ידו התזזיתי של הדוקטור. הייתה לי תוכנית פעולה חדשה. ולמרות שידעתי שזה יהיה מאבק הצעד הראשון יהיה לשחרר. שלחתי הודעה בקבוצה והזמנתי את כולם אליי הביתה. הגיע הזמן להפוך את הקערה על פיה. ולדאוג לנשמה שלי. על אמת.