Cruel (falcon valley 1)

פרק 31

פרק 31-
ולנסיה-
בשמיים צף ענן אחד ענקי. הוא נע כמו גל לבן ומושלם בשמיים שלאט לאט הלכו והפכו לכהים. אני שכבתי באמצע הבריכה על מזרון צף בצורת שלגון שנתנו בו ביס. לצידי צפה על מזרון בצורת משולש פיצה, רמי. שתינו שתקנו. זה לא היה אופייני לחברות שלנו או לרמי אבל גם בבית הספר לא ממש דיברנו. קבענו להפגש אחרי פגישת הפיזיותרפיה שלי והחלטנו להכנס לבריכה ומאז שתינו פשוט צפות על המתנפחים על המים השקטים ולא מוציאות אפילו הגה. זה היה כאילו אני ורמי הסכמנו לא לדבר על מה שעשינו בסוף השבוע. שתינו ידענו היטב שזה לא היה משהו טוב. המשכנו לצוף זו לצד זו עד שכבר התחיל להיות קריר ונאלצנו לצאת מהבריכה ולהתעטף בחלוקים שחיכו לנו על כסאות הנוח שליד הבריכה. בזמן שהתנגנבו הטלפון של רמי שנח על הכסא צלצל. Candy shop של פיפטי סנט התנגן. למיטב זכרוני הצלצול של רמי היה בכלל nothing holding me back של שון מנדס. היא נתנה מבט אחד במסך המהבהב ואז לקחה את הטלפון ופשוט זרקה אותו בכוח על הרצפה מנפצת אותו לחלקים קטנים.
״בן פאקינג זונה!!!!!״ היא צרחה כמו שבחיים לא שמעתי אותה תסכול וכאב מכתימים את קולה.
״רמי! מה קרה??״ ההלם בקולי היה צלול ומזוקק.
״מה שקרה זה שאני... שיט.... אני שונאת אותו! אני כל כך שונאת את המניאק הזה! אני שונאת את השיער המחומצן המטופש שלו ואת העיינים הכחולות שלו ואת הדרך שבה הוא הולך ומדבר ואיך שהשפתיים שלו זזות! אני שונאת את הדרך שבה הוא נושם ואת הדרך שבה הוא נוגע בי! אני שונאת שהוא שינה את הצלצול שלי כשהוא מתקשר לשיר הכי מטופש ומחרמן בעולם! אני שונאת אותו, ואל! את מבינה?? אני פאקינג שונאת אותו!!!!!״ מעולם לא ראיתי את רמי נסערת בצורה כזו. גופה רעד ושפתיה רטטו ועיניה היו מכוסות דוק של דמעות עצורות. זה היה נוראי.
״רמ...״ מצאתי את עצמי מחבקת את החברה שלי שיבבה לתוך החלוק שלי כמו ילדה קטנה ושבורה.
״א... אני מצטערת... זה כל כך פאקינג טיפשי. אני כל כך פאקינג טיפשה״ היא הנידה בראשה וניסתה להשתלט על סערת הרגשות הברורה שהסתחררה בתוכה.
״אני לא מרשה לך להגיד על החברה הכי טובה שלי דברים כאלה, הבנת?״ מחיתי את הדמעות שהכתימו את לחייה עם גב שרוול החלוק שלי.
״אבל זו האמת, ואל... אני יותר חכמה מזה. ויותר חזקה מזה. ואיכשהו זה קורה שוב״ היא משכה באפה.
אני יודעת שכרגע אני אמורה לכעוס על רמי. אולי אפילו לנזוף בה. היא מדברת על אחד האנשים שהפכו את חיי לגיהנום בשנים האחרונות אבל ידעתי שאני לא מסוגלת לשפוט אותה. ידעתי איך זה מרגיש. להתייסר ולחוות כל כך הרבה דברים בו זמנית שאת יודעת שהם לא בריאים בשבילך. לא יכלתי לשפוט אותה כי חברות אמיתיות לא שופטות זו את זו והיא החברה האמיתית הראשונה והיחידה שלי. החברות שלי עם פירסון, טאשה ופייפר הייתה מבוססת על מאבקי כוחות ומשחקים מטופשים של אגו. זו לא הייתה חברות אמיתית אלא חיבור מאולץ וילדותי. רמינגטון הייתה חברת אמת ואני הייתי צריכה לעמוד לצידה בזמן קשה כזה.
״את חכמה וחזקה. ולא משנה מה מתאו טורנס הצליח לעשות לך אני יודעת שאת תתגברי על זה כי את פאקינג רמינגטון בלקווד״ ניערתי את כתפיה והזכרתי לה שאף בן לא יכול לקחת ממנה את מה ששלה באופן ברור.
״את מדברת כאילו אני איזו גיבורת על״ רמי ציחקקה למרות הדמעות שעדיין זלגו.
״כי בשבילי את גיבורת על״.
זה היה פאקינג נכון. רמי הצליחה להציל אותי ואת הערך העצמי שלי בזמן שקריד והחברים שלו דרסו אותו באופן יום יומי. היא עזרה לי למצוא ולהאמין בעצמי שוב.
״אני אוהבת את זה שאת דרמטית״.
״אני דרמטית? את שברת לעצמך את הטלפון כי איזה בן מטופש החליף לך צלצול״ חרצתי לעברה לשון.
״טוב את צודקת״ היא נאנחה ושוב משכה באפה.
אני לקחתי את ידה והובלתי אותה למטבח. מזגתי לה כוס מים. והיא שתתה לאט והצליחה פחות או יותר להרגע.
״אני מצטערת... אני יודעת שהוא הפך לך את הקיום לדיי מחורבן והנה אני מתחרפנת לגביו כמו לא יודעת מה... הוא פשוט דופק לי את המוח, ואל. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי.״
״את לא צריכה להתנצל. אני תמיד כאן בשבילך גם כשמדובר במתאו״.
הייתי כנה לחלוטין. למרות שנאתי העמוקה לחבורה של קריד האהבה שלי לרמי התגברה על השנאה הזו.
״תודה״.
רמי חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה חזרה. יכלתי להרגיש את הכאב ואת הרגשות המיוסרים בכל תנועה בגופה. זה היה כל כך מבאס. אחר כך היא התארגנה ונפרדה ממני. כשהדלת נסגרה אחריה ההרגשה הנוראית לא הרפתה ממני. מתאו, קריד וכל החבורה המחורבנת שלהם הייתה בטוחה שהם יכולים לשחק במי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. הם פגעו בי, ברמי ואפילו בקודי הבחור הנחמד שניסה לעזור לי באותו יום במגרש ומאז זוכה ליחס משפיל במיוחד מחצי בית ספר בגלל זה. נמאס לי מקריד שמחליט מתי אנחנו מניפים דגל לבן, מתי אנחנו נלחמים, מתי אני מקבלת ממנו משהו ומתי הוא לוקח אותו ממני. היה נמאס לי שהוא קובע את הטון ואני שרה בפאקינג סולם שלו. הגיע הזמן לקחת את המושכות בידיים. רמי ואני לא היינו הבובות שלהם. מצאתי את עצמי כמעט רצה אל המקלחת ותוך שעה קלה כבר עמדתי מול הדלת של אחוזת בלאמי הענקית וצלצלתי בפעמון. לא היה בי שום פחד, אפילו לא טיפה. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה ובפתח עמד אחיו הצעיר של קריד. הוא היה בנבחרת הבייסבול של בית הספר וכבר שמעתי כמה בנות מהשכבה שלי מדברות עליו. זה לא היה אופייני שמישהו בן 16 מקבל תשומת לב מהמין השני של השכבה הבוגרת אבל מסתבר שיש משהו בבני בלאמי שגורם להם להראות כמו אלים יוונים.
״הממ היי״ עיניו סקרו אותי ללא בושה מכף רגל ועד ראש.
״קריד כאן?״
״ברור. הוא בחדר כושר. בהמשך המסדרון דלת שנייה משמאל״ הוא פתח את הדלת עבורי והחווה לעבר המסדרון המדובר.
״תודה״.
לקחתי נשימה עמוקה וטופפתי על העקבים הגבוהות בטירוף שנעלתי אל חדר הכושר. הדלת הייתה חצי פתוחה ומוזיקת פופ גנארית של מצעד הפזמונים נשמעה מתוך החדר המרווח. לא נתתי לעצמי זמן לחשוב או להתחרט כשנכנסתי פנימה. הקיר שממול הדלת היה מכוסה במראות ולכן הוא כמעט מיד הבחין בי למרות ששכב על הספסל והרים משקולות. הוא הרים את המשקולת עוד פעם אחת לפני שהתיישב על הספסל וניגב את פניו המיוזעות במגבת. עיניו היו פעורים כמו שתי בורות שלא היה להם תחתית. ככה רציתי לתפוס אותך. לא מוכן.
״מה את עושה כאן?״ הוא קם ונעמד מולי כמו תמיד מתנשא מעליי.
לא אמרתי כלום ודחפתי את כתפיו בכל כוחי. כנראה שהוא לא צפה את זה כי הוא התנדנד מעט מה שנתן לי את היכולת לדחוף את כתפיו מספיק כדי שיעמד לאחור והתחת שלו יחזור לספסל. בתזמון שאפילו אני לא יכלתי לצפות אותו כאילו מישהו מלמעלה עזר לי השיר company של טניש התחיל להתנגן.
״וואט דה פאק, כל...״
״עכשיו אתה סותם כמו ילד טוב. ברור?״ הצמדתי אצבע לשפתיו לפני שהסתובבתי על העקבים שלי והפנתי לו גב.
היה קשה לי לעמוד בעקבים האלה ואפילו כואב אבל לא התכוונתי לוותר. אני הולכת לקחת את השליטה. עכשיו. פתחתי את החגורה שעל מעיל הטרנץ׳ הארוך בצבע לבן שלבשתי. ספרתי בלב עד שלוש לפני שנתתי לו להחליק לרצפה ונשארתי בחזיית תחרה לבנה חצי שקופה, חוטיני תואם וביריות שגרמו לרגליים שלי להראות סקסיות במיוחד. כשהסתובבתי אליו בחזרה בקצב של השיר הפה שלו היה חצי פתוח. הלם מעורב במשהו אפל ומלא צורך. הקצב של השיר הדליק את הגוף שלי. רקדתי בשבילו לאט, סקסי ומפורש. נגעתי בעצמי והבלטתי את כל מה שהוא הצהיר שלא מספיק סקסי בשבילו רק בסוף השבוע שעבר. התענגתי על העיינים שלו שעקבו אחריי ועל הכאב העמום ברגלי. נכנסתי בין רגליו והתחלתי לרקוד עליו, צמוד, ואירוטי. לא ידעתי שיש בי את היכולת להביע את עצמי בדרך הזו בריקוד אבל זה הרגיש משחרר. משחק שרק אני מנצחת בו. כשהתחת שלי התגרה בבליטה שבין רגליו בתנועות מכוונות שמעתי אותו גונח מאחוריי וזה היה הדבר הכי יפה ששמעתי מעודי.
״אלוהים... מה את מנסה לעשות? להוכיח שאת זונה? את זה אני כבר יודע״ הוא נהם אבל קולו היה חלוש ואפוף בתשוקה.
״הו קריד... אתה יכול לשקר לעצמך כמה שבא לך אבל שנינו יודעים מה אתה רוצה״ ציחקקתי והסתובבתי כדי שאוכל להביט בעיניו.
״אני רוצה שתמותי״ הוא ירה.
״אם היית רוצה את זה לא היית עוצר אותי באותו יום״ ליקקתי את שפתיי שהיו מרוחות באודם אדום כדם.
״מה אני אומר. הייתי טיפש״ הוא עיוות את שפתיו אבל הנשימות המהירות שלו הסגירו אותו.
״באמת?״
הוא הנהן. לא היה לי מושג למה עשיתי את זה אבל לקחתי את אחת התמונות שהיו תלויות על הקיר והטחתי אותה ברצפה. זכוכיות התנפצו לכל עבר. אני בחרתי את הגדולה והחדה ביותר. הצמדתי את החוד שהיה נראה כאילו הוא הולך לעשות נזק משמעותי והצמדתי אותו לשורש כף ידי. שהרגשתי את הצריבה על עורי היה בזה משהו מנחם ומפחיד בו זמנית. אבל התחושה נקטעה באיבה כשהוא זינק עליי כמו פנתר והעיף לי את הזכוכית מהיד.
״חתיכת מטומטמת!!!״ הוא נהם כמו לוחם לפני יציאה לקרב.
״חשבתי שאתה רוצה אותי מתה, לא?״ כמעט צחקתי. כדי לא לבכות.
״אלוהים אני שונא אותך״ אצבעותיו התהדקו על עורפי כמו צבתות מכאיבות ומענישות.
״למה אתה ממשיך לשקר לעצמך? למה?״ התכוונתי שזה יהיה חד אבל זה יצא כמו תחינה.
שפתיו התהדקו לקו ישר ועיניו היו מלאות בכל הרבה דברים שלא הבנתי. שלא רציתי להבין כי הם היו אפלים וקשים מידי בשבילו ובטח שבשבילי.
״אני. שונא. אותך.״
״לא״
״אני. שונא. אותך.״
הנדתי בראשי ככל שיכלתי באחיזה שלו. הוא הביט בי ואני הבטתי בו. קרב לחיים ולמוות. הוא שאף ואני נשפתי. האויר הפך סמיך. הלב שלי קפץ בחזה שלי כאילו עמדתי לחטוף התקף לב. היינו כל כך קרובים וכל כך רחוקים בו זמנית.
כשהוא הצמיד את שפתיו לשלי זה הרגיש כאילו הייתי גוססת ומישהו חיבר אותי פתאום למכונת הנשמה. כאילו מישהו הצמיד דיפבולטור לחזה שלי ונתן לי שוק חשמלי. זה היה חזק ומלוכלך וקשה. הוא טרף אותי ואני טרפתי אותו. אצבעותיו נכרכו סביב שערי שהיה אסוף בקוקו גבוה וכשהוא משך הרגשתי כאילו העולם שלי מסתחרר. הרגל שלי צרבה מעמידה על העקבים. הגוף שלי כאב מצורך והלב שלי כאב מהכל. תפסתי את אצבעותיו שהיו כרוכות סביב שערי ושחררתי אותן לאט. אחת אחת. אחר כך לקחתי את ידיו והנחתי אותן על מותניי, בעדינות. ולבסוף כרכתי את זרעותיי סביב עורפו. הורדתי הילוך. שפתינו נעו עכשיו באיטיות ממכרת, אירוטית כמעט. זה היה כאילו העולם נמחק ורק אנחנו היינו קיימים. שקר יפיפה. כל כך יפה.
״אתה לא שונא אותי״ התנשפתי כשפתיו הרפו ממני.
״לכי הביתה, ולנסיה״ הוא התחנן על נפשו.
״זו הפעם האחרונה שבה אני מוותרת, קריד. אני סיימתי לרחם עלייך, לרחם עלינו״ נישקתי את לחיו, עיניו, צווארו, לסתו. הכתמתי את פניו באודם שלי.
ואז נתתי לו לשחרר אותי. לאט. אספתי את המעיל שלי ומיהרתי להסתלק לפני שהסיטואציה תחמיר. רק כשחניתי ליד הבית שלי הרשיתי לעצמי להתפרק. הדמעות היו חמות ומוכרות אבל בפעם הראשונה זה שנים הייתה בהן גם תקווה.