Cruel (falcon valley 1)

פרק 42 ואחרון

פרק 42-
ולנסיה-
*כעבור חצי שנה*
קולה העמוק והנפלא של אדל ששרה rolling in the deep בקע בעוצמה מהרמקולים. אורות חדים סינוורו את עייני ורצפת הפרקט החלקה הורגשה היטב תחת כפות רגליי. הלב שלי פעם בעוצמה כמו תוף אפריקני בעיצומה של חגיגה שבטית. ורקדתי. התאמנתי על הרוטינה הזו שבועות ארוכים והגוף שלי כבר היה מורגל והרגיש כל תו ותו וכל שריר ושריר שנמתח וזע. לא חשבתי על כלום ולא היה אכפת לי מכלום. רציתי רק לנוע בתוך הרגע ואהבתי את מה שאני עושה. הריקוד, התנועה נתנו לי חיים. זריקת חמצן לתוך הוריד ועוצמה לתוך הנפש. הייתי רגועה כשרקדתי וחפה משדים ומסכות. רקדתי כדי לנשום עוד קצת וכדי להגשים כמה חלומות. כשהתו האחרון נוגן בדרמטיות מה ורגליי היו נטועות על הקרקע סוף כל סוף עמדתי ישירות מול שולחן הבוחנים. השתחוויתי ואז הבטתי על שתי הנשים והגבר שישבו מולי ולא קלטתי דבר מהפנים האדישות שלהם. אבל כבר מזמן שכנעתי את עצמי שלא משנה מה תהיה התוצאה של בחינת הקבלה הזו אני ארקוד ואמשיך קדימה. תמיד קדימה בלי להביט לאחור.
״תודה רבה לך שהגעת. תשובות ישלחו באימייל בעוד כמה שבועות. הבא בתור!״ הבחור הקירח שישב באמצע השולחן קרא.
אני ירדתי מהבמה בצעדים קלילים מפנה אותה לבחור בעל עור כהה עם מכנסי ריקוד צמודים וגופיה מחוררת. סימנתי לו אגודל מעלה ושלחתי לו חיוך והוא השיב ללא קול-׳תודה׳.
במסדרון מחוץ לחדר הבחינות אמא חיכתה כוססת ציפורניים ונראתה כאילו היא עומדת להתעלף.
״נו איך הלך?״
״בסדר נראה לי. תשובות בעוד כמה שבועות״ נסיתי להשמע קולית בעיקר למענה.
״ולא קלטת מהם משהו? סימן? הם אהבו? או שלא?״
״הם לא אמרו כלום. שום דבר לא בטוח עד שאקבל את המכתב במייל״ משכתי בכתפיי ולגמתי מבקבוק המים שחיכה לי.
״לא משנה מה אני בטוחה שהיית מעולה״ אמא חיבקה אותי כמו האם המגוננת והמעריצה שהיא.
נתתי לה למחוץ אותי בחיבוק לפני שיצאנו מהבניין שבו התקיימו הבחינות למכללת סקידמור. לנסות להתקבל לאחד מבתי הספר הכי טובים בעולם לריקוד לא היה עניין פעוט אבל החיים לימדו אותי לקחת הכל בפרופרציות. אם אתקבל זה יהיה נפלא ואם לא אוכל ללמוד במקום אחר. זה לא מה שיעצור אותי. אני ואימא בילינו את שאר היום בניו יורק. עשינו את אטרקציות התיירים, אכלנו המבורגר בשייק שאק, הלכנו למוזיאון ולבסוף לראות מחזמר ב-ברודווי. זה היה יום נפלא. אמא מיד התנדבה לנסוע איתי כשסיפרתי להם על האודישן. זה היה בלתי צפוי אבל הערכתי את זה מאוד. ישנו בבית מלון ולמחרת בבוקר טסנו חזרה לקליפורניה. כשחזרנו הביתה על מפתן הדלת חיכה לי זר של אירוסים. חיוך מיידי עלה על שפתיי. היה רק אדם אחד ששלח לי פרחים מידי שבוע. הרמתי את הזר והבחנתי במעטפה האדומה הקטנה שהייתה מוצמדת אליו. אמא ואני החלפנו חיוך קטן וידעני. עכשיו היא ידעה. לא הכל אבל הרבה. סיפרתי לה יותר ממה שסיפרתי לאבא אבל הם כבר לא היו באפילה. אולי לא הייתי הרקדנית הקטנה והמושלמת שלהם יותר אבל עדיין הייתי הבת האהובה שלהם. הייתי צריכה לסמוך על האהבה הזו מוקדם יותר. זה היה פותר לי כל כך הרבה בעיות. נשקתי לה על הלחי לפני שעליתי לחדרי וזרקתי על המיטה את התיק שארזתי לטיול היום שלנו לניו יורק. תלשתי את המעטפה הקטנה שהייתה מחוברת לצלופן שעטף את הזר והוצאתי ממנה את המכתב שחיכה לי.