הקוסמים במחנה? זה חדש

הכוכב השני מימין [סולאנג'לו]

ניקו די אנג'לו ישב על המיטה של וויל בביתן אפולו והמתין. וויל היה במרפאה ללא הפסקה כבר חודש ומשהו, התברר לניקו כשהוא והייזל חזרו למחנה אחרי מסע חיפושים קטן שלהם. ניקו התעקש שייקח הפסקה, ו-וויל היה אמור להגיע לביתן כל רגע... או, הנה. הדלת נפתחה בתנופה ו-וויל כשל פנימה. טוב, אני אומרת "כשל". זה היה יותר כמו "זרק את עצמו". ניקו זינק ותפס את וויל לפני שפגע ברצפה. וויל, מצדו, ברגע שהרגיש את זרועותיו של ניקו נכרכות סביבו, הוצף בתחושה בלתי מוסברת שהכל בסדר בעולם. ניקו השכיב את וויל במיטה שלו ואמר, "תגיד לי את האמת, סולאס. מתי ישנת בפעם האחרונה?" "שבוע...?" מלמל וויל, "אולי יותר...? אני לא-" דבריו נקטעו בפיהוק אדיר.
ניקו ליטף את מצחו של וויל. "לך לישון. ולא אכפת לי שמחר זה היום האחרון שלי במחנה השנה, אני נשאר איתך עד שאני בטוח שאתה בסדר." וויל מלמל משהו שאולי היה "תודה" ואולי "שמפניה". אפילו הוא לא היה בטוח, אבל אחרי כמה שניות הוא נרדם.

***

וויל התעורר, ולרגע נבהל עד שראה שהוא בחדר של ניקו. ניקו ככל הנראה גם היה בבית, אם כי לא בחדר, מפני שהחרב השחורה שלו הייתה תלויה על הקיר ונעליו השחורות היו מונחות על מתקן הנעליים בכניסה. וויל אהב להיות בחדר של ניקו, בעיקר עם ניקו גם היה בו. הם אהבו לשכב יחד על מיטתו של ניקו ולהסתכל על התקרה ועל הקירות ועל הדלת, תכף אגיד לכם למה.
ניקו, גם אם לא ראו את זה עליו, היה אמן. הוא צייר ממש נפלא, והייתה לו המון השראה.
והוא אהב לצבע את החדר שלו בעצמו.
כל פעם שמתחשק לו הוא צובע את הקירות בדוגמה אחרת. לפעמים הוא נותן לוויל לעזור לו, ואז הקירות מתכסים בשפריצים אקראיים של צבע שהבנים השליכו זה על זה. היום הקירות היו צבועי שחור ועוטרו בדוגמאות של דגל הגאווה. בפינה מעל מדף הספרים שלו ניקו אפילו צייר תצליל של פניו של וויל מוקפות בלב וצבועות בצבעי דגל הגאווה הביסקסואלי. 
הדוגמאות על התקרה והדלת לא השתנו כבר כמה שנים, מאז שוויל לקח את ניקו לדייט השלישי שלהם לראות את 'פיטר פן'. על התקרה צייר ניקו שמיים בלילה, אבל לא כמו שנראו עכשיו, עם מטוסים וזיהום אוויר. הוא צייר את השמיים שזכר מילדותו, לפני כל העניין עם קזינו לוטוס, עם מיליוני כוכבים וגלקסיות. רוב האנשים היו ישר פונים אל הירח, אבל וויל לא הביט בירח. הוא הביט בשני הכוכבים הבוהקים ביותר, שליד הימני והגדול יותר היה כתוב באיטלקית משהו שניקו פעם אמר לו שאמר 'הכוכב השני מימין וישר עד הבוקר' בדיו זהובה ובכתב יפהפה.
הדוגמא שעל הדלת הייתה הרבה פחות אופטימית. בה נראו פיטר פן וקפטן הוק נלחמים על סיפון הג'ולי רוג'ר. הבעת ניצחון אכזרית הייתה מרוחה על פניו של קפטן הוק, ככל הנראה בגלל שחרבו הייתה מכוסה בדמו של פיטר, שנראה חולני ומסוחרר מאובדן דם. הקפטן זכה סוף סוף בנקמה, כך נראה. רגלו השמאלית של פיטר פן נכרתה. כשוויל התעמק עוד קצת בציור, הוא ראה את התנין שחוה להנאתו במים כששאריות מהנעל של פיטר תקועות לו בין השיניים. המראה היה מזוויע, אך כישרונו של ניקו ניכר במיוחד בתמונות מורכבות כאלה. 
בעוד וויל שוכב על גבו, שליו ואופטימי מכדי לקום, הדלת נפתחה וניקו נכנס. הוא החזיק בידו מגש עם חביתה, אבוקדו, ירקות וכמה טוסטים. הוא חייך אל וויל. "אתה ער. תודה לאלים. חשבתי שכבר לעולם לא לפקח עיניים." הוא התיישב ליד וויל והניח את המגש על השידה. וויל התיישב בחוסר רצון והביט בניקו. "תרענן את זכרוני," ביקש. "מה בשם כל מייבשי הכביסה אני עושה כאן?" ניקו פרץ בצחוק למשמע מייבשי הכביסה. "וויל, מייבשי כביסה? מאיפה הבאת את זה?" "ספר שאתה מסרב לקרוא," אמר וויל. "'אמא קסומה'. עכשיו אתה מוכן לענות על השאלה שלי, או...?" "כנראה באמת לא ישנת שבוע, כי לא משנה כמה ניסינו- ותאמין לי, ניסינו- לא הצלחנו להעיר אותך. אז הבאתי אותך לפה." וויל הסמיק. "ניקס, זה באמת מתוק מצדך, אבל אתה יודע שאין לי בית לחזור אליו."
ניקו שלח יד אל כיס הז'קט שלו. "עכשיו יש לך." הוא שלף קופסא קטנה והושיט אותה לוויל. "תפתח," אמר בהתרגשות. וויל הביט בפניו. ניקו לא חייך. עיניו השחורות ברקו, אבל נראה שהוא לחוץ מאוד. ידיו האוחזות זו בזו החלו להזיע. וויל פתח את הקופסא וחשף... מפתח.
ניקו הציע לוויל לעבור לגור איתו ועם משפחתו.
וויל לא ידע מה להגיד. הוא הרים את המפתח באצבעות רועדות. "ניקו..." מלמל. "אני... באמת? זאת לא מתיחה?" "לא," לחש ניקו. "זאת לא מתיחה. ואם אתה לא רוצה-" "השתגעת?" קטע אותו וויל. "ב-ברור שאני רוצה! זה הדבר הכי נדיב שמישהו הציע לי אי פעם!" הוא משך את חברו לנשיקה ארוכה. לפתע הוא חשב על משהו והתנתק מניקו בעדינות. "מה מריה חושבת על זה? שאלת אותה בכלל?" "ברור ששאלתי. היא אומרת שזה רעיון נהדר. וגם ביאנקה וקורט חושבים. אז מה אתה אומר?" וויל חייך אליו ומשך אותו לעוד נשיקה, ארוכה, עמוקה ומתוקה יותר מהקודמת.