הקוסמים במחנה? זה חדש

פריקה (סליחה שזה לא פרק)

למה?

זה כל מה שיש לי לשאול. למה? למה הכל חייב להשתנות? אני לומדת בחינוך ביתי מאז שנולדתי, הייתי שנה אחת בבית ספר וחזרתי הביתה כי החלטתי שלא מתאים לי. הייתה לי חברה הכי טובה, שאין לה חשבון וואטפד, וההורים שלה תמיד היו כמו הורים שלי. כשאני אצלה אני מרגישה בבית, יותר משאני מרגישה אצלי. כך זה היה תמיד. אבל עכשיו... זה שונה. היא נכנסה לבית ספר, ההורים שלה התגרשו ואני חושבת שזה יותר השפיע עליי מאשר עליה. זה שבר לי את הלב. זאת אחת הסיבות שאין לי אינסטגרם\טיקטוק\ רשתות חברתיות כלשהן חוץ מוואטפד: תמיד מצפים שם להראות שאתם שמחים ומאושרים, ומי שפורק את נפשו, מתנפלים עליו. כאן, אני יודעת שאתם לא תשפטו אותי. אני יודעת, או לפחות מקווה, שאתם תקבלו אותי. לא אותי כסופרת, אלא אותי כבת אדם. אני רוצה להגיד לכם משהו שלא אמרתי עד עכשיו לאף אחד... אני ביסקסואלית. כלומר מתאהבת גם בבנים וגם בבנות. שלא תבין אותי לא נכון, תומר, אם אתה קורא את זה. אני אוהבת אותך, ותמיד אוהב. אבל אתה לא האהבה הראשונה שלי. האהבה הראשונה שלי היא ילדה בשם אמה. השם האמיתי שלה הוא "אמה חיים טובים" אבל אף אחד לא קורא לה ככה. היא מדהימה, נשמה טהורה, יפהייפיה ומתוקה. אני לא ידעתי אז מה אני מרגישה כלפיה, אבל עכשיו אני יודעת שזאת הייתה אהבה. אני לא רוצה לנסות להתכחש לצד הזה שבי, אבל אני תמיד רציתי לנסות לפתוח אינסטגרם, ואני יודעת מחברים שלי שפורקים שם לפעמים שמי שמראה גם לא את הרגעים הכי טובים בחיים שלו, ישר מתנפלים עליו וגוערים בו ואני לא רוצה את זה. אני יודעת שאני לא חייבת להעלות שם דברים כל זמן, לבחור את הרגעים שאני באמת נהנית בהם ואותם לפרסם. 

אבל החיים שלי שחורים, כפי שאני רואה אותם עכשיו. ואני יודעת, שעד שתחזור רעיה לחיים שלי, הם יישארו שחורים. 

אני אספר לכם קצת.

כשהייתי קטנה, רעיה ואני היינו בלתי נפרדות. היינו כל הזמן ביחד, ולי הייתה טבלה כזאת של "מי ישנה אצל מי בפעם האחרונה" כדי שנשמור על "תורות". רעיה לא יודעת על הטבלה הזו, ואם היא לא קוראת את זה כנראה שלא תדע. אני זוכרת, כשאחיה של רעיה, אלחנן, חלה בסרטן, והיה מרותק לכיסא גלגלים, אבא שלי בנה לו "רמפות" על המדרגות שהיו להם בבית כדי שיהיה לו יותר קל לעבור. אני זוכרת שאמא שלי, מורה פרטית לאנגלית, הייתה יושבת על הרצפה בסלון בבית שלהם ומעבירה שיעורים לילדי החינוך הביתי. אני זוכרת שאני ורעיה תמיד היינו מתעקשות לשבת על כריות, כי היו להם נמלי אש כאלה בבית, שרק מאוחר יותר גילינו שהיה להן קן בתוך הפ**קינג קרש חיתוך שלהם. אני זוכרת את האהבה השניה שלי, אחיה השני של רעיה, יהודה. הוא כל כך מקסים, עדין, מתוק. עכשיו ירד לי ממנו, ויש לי אהבה שתישאר איתי, לפחות חיים שלמים- תומר. אני זוכרת את האוכל שיהודה היה מכין. אולי אני כבר לא מאוהבת בו, אבל אני בהחלט מאוהבת באוכל שהוא הכין. פאי לימון, מרק פטריות מוקרם, ועוד המון. אני זוכרת שהוא היה מרשה לי ולרעיה לעזור לו לערבב את הבלילה לפנקייקס מדי פעם, ואני זוכרת שאמא שלהם שולמית הייתה מכינה את המרק כתום עם פלפל הכי טעים בעולם. אני זוכרת, בפארק הירדן, אמא שלי ושולמית היו יושבות ומשחקות שש-בש ללא הפסקה. אני זוכרת את רעיה בת השש אומרת לי "בואי אנה!" בקול נלהב ועולה במדרגות, והיינו משחקות בלגו או בפליימוביל או במה שזה לא יהיה. (במציאות היא אמרה את השם שלי אבל אני לא אגיד אותו.) אני זוכרת, כשהם עברו בית, אני ורעיה עמדנו בחדר של יהודה ועזרנו לו לארוז את הספרים שלו. אני זוכרת שכל פעם שהוא נתן לי ספר ונגע בטעות בידי הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות, וכתולעת ספרים לא יכולתי להסתכל על ספר בלי לפתוח ולעיין בו. כשהתחלתי לקרוא את "הארי פוטר ואבן החכמים" שם בעודנו עוזרות לו בפעם הראשונה, (אני מזכירה הייתי בת חמש) רעיה החליטה שאני יותר קוראת מאורזת ולקחה אותי לארוז עם אמא שלה כלי מטבח.

ועכשיו אני יודעת, שרעיה לנצח תישאר חרוטה בלבי. לא משנה כמה רחוקות נהיה, אני תמיד אוהב אותה כאילו היא כאן לידי, כי למרות שאנחנו רק חברות, רעיה תמיד הייתה, ולנצח תישאר,  אחותי הגדולה.

אני אוהבת אותך