הקוסמים במחנה? זה חדש

רק אטהאלאן יודע

 קרוסאובר דיסני, תתכוננו.

נ.מ. אלכס

נרדמתי באמצע הסרט.

מעצבן.
למחרת בבוקר ניגשתי אל מגנס ושאלתי אותו מה קרה בסוף הסרט. התשובה של מגנס?

"הוא נגמר." כאילו ברצינות? אתה צוחק עליי? 

בכל אופן, אז בסוף הסרט הוא נגמר. פתטי מאוד, בוסטון. אחרי הצהריים ה'חבורה' המוזרה שלנו יצאה לטיול על מצר לונג איילנד ושם ראינו חבורה קצת פחות מוזרה משלנו, כולם משפריצים מים אחד על השני. אישה בשנות השבעים-שמונים לחייה, אישה צעירה יותר, כבת ארבעים, בחורה צעירה כבת 27-28. מגניב מאוד. או לפחות היה מגניב מאוד, עד הצונאמי. (ה.כ. כן, יש לי אובססיה לאסונות טבע. תהיו מוכנים לרעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, צונאמיים, שרפות יער וקרוסאוברים לדיסני ולדרקון הראשון שלי.). איך אני שונא צונאמיים. לא שאי פעם יצא לי להיות באחד כזה, כן? רק ראיתי בסרטים, ואפילו דרך המסך אני מרגיש שאני צריך לעצור את הנשימה ולהתכונן למוות. אבל הפעם זה היה אמיתי. אבל לא מסוכן, בכלל. כאילו בכלל. פרסי פרש יד, והגל העצום נסוג בחזרה אל הים. מפלס המים ירד. זרמים הרחיקו ילדים קטנים שנשחפו אל הים והחזירו אותם אל החוף, יבשים ובטוחים. ליאו הרים זרוע וגל של אש ייבש אבל לא שרף את כל החוף. שמיכה של אור זהוב עטפה אותנו, והתחלתי להרגיש שאני מתרומם באוויר. "קורט תפסיק עם זה!" אנה צעקה. "אני מנסה! לא אני עושה את זה!" ענה קולו של קורט. רצועת האור הניחה אותנו שוב על קרקע מוצקה, עם החבורה הלא-כל-כך מוזרה שראינו על החוף. (למה נראה לכם שפרטתי?) יער מצד אחד, צוק מצד שני. 

רצתי אל הצוק. "היי פרסי, אתה חושב שתוכל לרכך את הנחיתה שלנו אם נקפוץ?" פרסי הציץ מעבר לצוק אל הים. "אין מצב, זה גבוה מדי. בעיקר אחרי הצונאמי. אני מניח שנלך דרך היער." "סטופ סטופ סטופ!" קטעה אותנו הבחורה הצעירה. היה לה שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות יפות. (ה.כ. אהמ אהמ פרנסס בין קוביין אהמ אהמ.). "מה קורה כאן? מה עשית שם עם הצונאמי? איפה אנחנו? איך הגענו לכאן? ולמה שנקפוץ?" פתאום היא השתתקה. "רגע... זה הים, נכון?" "מן הסתם," ענה פרסי בעוקצנות. "ו... מאיפה נושבת הרוח הזאת?" היא שאלה. פרסי משך בכתפיו. "אני לא יודע. ג'ייסון?" "רוח הצפון. למה?" הבחורה רצה אל הצוק. היא הצביעה שמאלה. "תראו! הנהר הקפוא! יש שם תשובה לכל השאלות בעולם!"