הקוסמים במחנה? זה חדש

קצת מאלכס כי לא עשיתי כמעט כל הספר

נ.מ. פרסי

התחלנו ללכת במבוך. "אמרת שיש דרך קצרה יותר לעשות את זה. אז למה אנחנו במבוך?" שאלתי את אנה. "כי הדרך הקצרה יותר גם כואבת יותר," אנה אמרה בפשטות. מעצבנת. הופתעתי מאוד שהמעבר במבוך של דיידאלוס עבר חלק יחסית. הדבר הכי מסוכן שנתקלנו בו היה ערב סרטים משוגע של טלקינים שצעקו וזרקו דברים על המסך\אחד על השני\על עצמם\עלינו. 

לבסוף אנה אמרה שהגענו ליציאה שלנו. המנהרה שלנו התחילה לרדת יותר ויותר למטה, והתחלתי להרגיש כאילו אני נושם חומצה. מאיפה ההרגשה הזאת מוכרת לי...? ניקו הביט בוויל במבט מוזר. המשכנו ללכת וללכת עד שאלכס פיירו התחיל להתלונן שכואבות לו הרגליים. "תתכונן, ההרפתקה האמיתית עוד לפנינו," אמרה אנה בחיוך מסתורי. אלכס נשען על מגנס כדי להמשיך ללכת. (הערת הכותב: כן אני יודע סורי אבל שמתי לב שאין קיטשיות ב-כ-ל-ל בספר הזה והייתי חייב להוסיף). לבסוף אנה צעקה, הכי חזק שיכלה, "Percy y Annabeth saludaron a las estrellas y al sol por ti!" "למה שהם יעשו את זה?" שאל ליאו בבלבול, מכאן הבנתי שהיא דיברה בספרדית. תזכורת לעצמי: לבקש מוואלדס ללמד אותי ספרדית. 

נ.מ. אלכס

כאבו לי הרגליים.

כאב לי הראש.

כאבו לי הזרועות.

כאב לי לנשום את האוויר החומצי.

לפחות בוסטון לא התלונן כשנשענתי עליו.

המשכנו ללכת עד שהרגשתי כאילו מישהו לקח אש והפך אותה למים שורפים ואז גרם לי לשתות הכל. (ה.כ. אירוני בהתחשב בנהר שהם הולכים לפגוש עוד מעט). לבסוף יצאנו אל האוויר הפתוח... אה לא רגע החומציות באוויר יותר נוראה עכשיו. מעניין איך בוסטון מסתדר עם האסתמה שלו. הבטתי בו, אבל הוא נראה בסדר גמור. היד שלו הכרוכה סביב מותניי זהרה קצת, והבנתי שהחומציות באוויר עוד יותר חזקה ממה שנדמה לי ומגנס פשוט משתמש בכוחות פריי שלו כדי להגן עליי מלהיחנק. זה חמוד.

אז האוויר הוא חומצה. הקרקע היא... שברי זכוכיות? והמים.. אש. נהדר. "איפה אנחנו?" שאלתי, ושמתי לב שהקול שלי צרוד-משהו. "בטרטרוס," אמרה אנה. פרסי חיבק את אנבת'. "למה אנחנו פה?" "קודם כול, הזהרתי אותך לא לבוא. וחוץ מזה, הפטיש פה," היא אמרה. ואז ראיתי שניקו שוכב על הרצפה ורועד. וויל כרע לצידו ואמר, "זה בסדר. הכל יהיה בסדר. אתה לא צריך לעשות את זה לבד עכשיו. אנחנו איתך. נעבור את זה ביחד." נראה שזה מעודד את ניקו. אנה בחנה את מצבנו. "טוב, אלכס וניקו בהחלט צריכים לנוח," אמרה. "לא אני לא!" מחיתי. "תנסה לעמוד לבד רגע," אנה ביקשה. מגנס שחרר בחשש את מותניי. הראייה שלי היטשטשה. מעדתי ומגנס תפס וחיבק אותי לפני שנפלתי לאש. "אתה רואה? בואו, אני מכירה מקום בטוח." התחלנו ללכת. מגנס מלמל בנורדית תפילה חרישית לאבא שלו. לא כל כך עיניין אותי ללמוד נורדית, אז לא ממש ידעתי מה הוא אומר, אבל כמובן שאנה יודעת נורדית אז היא הבינה אותו. היא הסתובבה אלינו. "מגנס זה כל כך חמוד! אתה הורג אותי תפסיק!" מגנס הסמיק והפסיק להתפלל.  נגעתי בזרוע של אנה. "מה הוא אמר?" היא חייכה. "הוא אמר, בבקשה אבא, תן לי את הכוח לעזור לו. הוא לא מתמודד עם האוויר כאן. נכון שזה מתוק? הוא התפלל בשבילך!" עכשיו היה תורי להסמיק. נשענתי על צ'ייס לתמיכה. לבסוף הגענו למפל מים. מאיפה יש בטרט-משהו הזה מים? חשבתי שיש רק אש נוזלית. אנה צעדה היישר מבעד למפל, ואנחנו בעקבותיה. מאחורי המפל ראיתי שלט עם הכיתוב, ברוכים הבאים לבונקר 92! בבקשה לא להרוג אף אחד, פה זה לא וולהלה! באמת תודה על העצה. "תרגישו בבית," אמרה אנה. היא ניגשה אל בחורה עם שיער כהה ועור בצבע נחושת והן התיישבו לשחק שחמט. לשחק שחמט במשהו-טרוס, ממש נהדר! גם האוויר כאן היה נקי. שאפתי עמוקות. מגנס השכיב אותי על אחת המיטות שהיו שם. "תנוח," אמר. "אני לא צריך לנוח!" מחיתי. "כן אתה כן. אל תדאג, אני שומר עליך." הבטתי בו בזעף. ואז ראיתי שניקו הולך לישון ללא ויכוחים, ולפי מה שראיתי ממנו עד עכשיו, זה לא התאים לו. אז נישקתי את צ'ייס ועצמתי עיניים.

אההה מאלכסססס!!!!!! אני מאוהב בשיפ הזה די פאקינג אימורטאלסססס!!!!! הם פשוט כל כך חמודים ביחד. 

בייי!