הקוסמים במחנה? זה חדש

עבר, הווה ועתיד

לפני כמה שנים

וויל סולאס בן ה-10 ישב במכוניתה של אמו נעמי בדרך לבקר את חברו הטוב, אביתר. אביתר תמיד חבש כובע מסוג כלשהו, היה לו זקנקן קטן והצחוק שלו תמיד הצחיק את וויל. הוא הלך בצליעה קלה בגלל תאונה שהייתה לו פעם, ובגלל הנכות המסויימת הזו תמיד הוא היה מנודה בבית הספר. גם את וויל לא כל כך אהבו, אבל ברגע שהוא נהיה חבר של אביתר, החברים הבודדים שכן היו לו נטשו אותו. הכינוי שלהם בבית הספר היה כזה- לאביתר קראו "הפריק", ובברגע שוויל נהיה חבר שלו קראו לו "החבר של הפריק". כל פעם שמישהו ירד על אביתר או הציק לו, וויל היה נורא מתעצבן ואביתר היה צריך להושיב אותו בכוח כדי שלא ירביץ להם. "וויל, יזמינו את אמא שלך לשיחת הורים. תירגע," הוא תמיד אומר. זה תמיד היה מרסן את וויל. נעמי, אמא שלו, נלחמה כבר יותר מחצי חיים במחלת הסרטן, ועדיין מתפקדת נהדר, אבל הדבר האחרון שוויל רצה זה עוד יותר דאגות על ראשה. 

המאזדה הישנה עצרה ליד ביתו של אביתר הצבוע באדום. הם קבעו ללכת לטיול באזור, אולי לקנות גלידה, ולחזור בערב. "היי אחי, מה קורה?" אמר וויל בחיוך לחברו. הוא נתן חיבוק לנעמי ואמר, "נתראה בערב. אני אוהב אותך," "גם אני אוהבת אותך, סאנשיין," אמרה נעמי בחיוך. היא תמיד קראה לוויל סאנשיין, ואמרה שהוא תמיד הזכיר לה קרן שמש- כמו אבא שלו. נעמי לא הרבתה לדבר עליו, אבל כשהיא כן, היא מספרת לוויל איזה נהג גרוע הוא היה, ואיך שתמיד הוא היה מחייך אליה את חיוכו הקורן. "ירשת ממנו את החיוך הזה," היא אומרת, "וגם את השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות." וויל לא ידע, וגם לא שאל, מה היה שמו של אביו. כשנעמי דיברה עליו היא תמיד הייתה קוראת לו "אבא שלך" או "סאנשיין", כמו שהיא קוראת לוויל. הם עברו ליד חנות ספרים שהיו לידה כל מני קרטונים ישנים, וראו שם שני נערים, אחד נראה בערך בן 14, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו של וויל, והשניה נראתה בערך בת 12, עם עיניים כחולות מחשמלות ושיער קוצים שחור. הם כרעו לצד ילדה בלונדינית בערך בת 7, שנצמדה אל יריעת מתכת והחזיקה בידה פטיש תוך שהיא בוחנת בעיניה האפורות את מי שיושבים מולה. "מפלצות!" אמרה הילדה. הנער הרגיע אותה ואמר שהם לא מפלצות, אבל גם הם נלחמים בהן, ונתן לה סכין עשוי מ... מה זה, ארד? ואמר לה שהוא יעיל יותר כנגד מפלצות מהפטיש. וויל רצה להישאר ולראות עוד, אבל אביתר משך אותו קדימה. הם מצאו טלפון ציבורי, ואביתר התקשר למישהו שכנראה קוראים לו גרובר, ואמר שיש  "חצויים" חדשים ליד חנות הספרים, ושייקח אותם ל "מחנה" במהירות האפשרית. וויל לא שאל. הוא כבר היה מיומן בלא לשאול. אם יש פרס אולימפי על מישהו שלא שואל, הוא מגיע לוויל. 

למחרת בבוקר, אחרי שאספו את אביתר, נעמי אמרה שעכשיו כשוויל יודע שיש מפלצות, צריך לקחת אותו ל "מחנה" שאביתר דיבר עליו עם גרובר. היא הסיעה אותם ללונג איילנד, ןעצרה למרגלות גבעה. "תיהנה וויל, אתה תחזור הביתה מדי פעם, נכון?" "ברור אמא," אמר וויל. אביתר דחק בו שילך כבר. וויל נתן חיבוק אחרון לאמו ורץ אחרי אביתר לכיוונו של מישהו, חצי אדם וחצי סוס.