נ.מ. פרסי
תשכחו ממה שאמרתי על זה שאני אוהב את מגנס. הוא שונא כחול!!!!!
פושע. אנבת' לא מסכימה לי להרוג אותו. אבל היא הסכימה שנעשה מלחמת מתיחות.
נזכרתי במה שאנבת' אמרה לי קודם, שהוא שונא זאבים. פרנק הסכים להפוך לזאב כחול זוהר ולהיכנס לביתן אפולו (הוא ישן שם עם קורט בגלל שאבא שלהם הוא ההתגלמות הנורדית של אפולו. זה כמו שהייזל ישנה בביתן האדס.). באמצע הלילה שמעתי צרחות. בהתחלה חשבתי שיש בביתן אתנה עכביש אבל כשקמתי ורצתי לשם גיליתי שזה פרנק צורח בדמותו כבן אדם כשמגנס רוכן מעליו בפרצוף מבוהל עם חרב בידיים. זכרתי את החרב הזאת. הוא היה בן, קוראים לו ג'ק, ואסור בשום פנים ואופן לתת לו לשיר. "בבקשה!" התחנן פרנק, "זה היה רעיון של פרסי!" "פרסאוס אני ארצח אותך!" נהם מגנס ורץ לעברי, ואני התחלתי להצטער על המתיחה. הוצאתי את אנקלוסמוס והתחלנו להילחם. הוא היה לוחם לא מוכשר במיוחד. אבל קורט, שהתעורר בינתיים, כן. הטבעת הזהובה שהייתה לו על היד השמאלית (קורט קוביין שמאלי תבדקו) התארכה והפכה לחרב זהובה יפהייפיה שהתאימה בצורה מושלמת לידו. הוא חסם את המכה שלי. "עוף מפה בוסטון אתה לא יודע להילחם!" צעק ולקח על עצמו את המשימה להילחם בי. הייתי בטוח שאני יותר טוב ממנו, אבל מהר מאוד אנקלוסמוס הייתה אחוזה בידו של מגנס ונתונה לחסדי הלהב המפלרטט שלו, ואני שכבתי על הגב כשחוד החרב של קורט מוצמדת לגרוני. "איזו סיבה יש לכם להתחיל מלחמת מתיחות באמצע הלילה?" הוא דרש לדעת ורק אז ראיתי כמה הוא עייף. הוא בקושי הצליח להשאיר את עיניו פקוחות, ובכל זאת ניצח אותי מהר מאוד. "תענה לי, ג'קסון! מה היה כל כך חשוב שקמתי באצמע הלילה בשבילו?" "מגנס שונא כחול!" עניתי. "אז מה? לשנוא כחול זה לא פשע. וגם אם לדעתך כן, לא יכולת לחכות לבוקר? איפה החברה שלך שתסדר את העיניינים, אנאבל?" "אנבת'," תיקנתי אותו. "כן כן לא משנה. איפה היא? אמרת שהיא חכמה." "אני כאן. מה קורה פה? למה מוח אצה עומד למות?" נשמע קולה של אנבת'. "פרסאוס החליט שבגלל שאני שונא כחול צריך להכניס את פרנק בצורת זאת לביתן אפולו באמצע הלילה," ענה מגנס. אנבת' נאנחה. "טוב קורט, רד מפרסי. תחזרו לישון. לשנוא כחול זה לא פשע. גם אני לא ממש אוהבת כחול." "אני נפרד ממך!" אמרתי.
נ.מ. אנבת'
"אני נפרד ממך!"אמר פרסי. הייתי בשוק. כמעט התחלתי לבכות. ואז הוא נעמד וחייך אליי. "סתם צחקתי. אני נפרד ממך. את כועסת עליי?" "כן. מאוד." עניתי בכעס. "אתה לא יכול לעבוד על מישהו ככה, פרסי! אם אתה רוצה שניפרד, אולי באמת כדאי שניפרד!" ורצתי משם, בוכה. נעצרתי על החוף. בכיתי שם כמה דקות, ואולי שעות, ואז חזרתי לישון בביתן אתנה. ואז התעורר בי ספק, כי בכלל לא ישנתי הלילה בביתן אתנה. לפתע, הכתה בי צחנה כזאת שרציתי להתעלף. רגע, אני מכירה את הריח הזה... הסתובבתי בדיוק בזמן לראות את ארכנה מסתערת עליי. הדבר האחרון שראיתי היה שיניה נוטפות הארס הנוגסות בבשר הפנים שלי.
התעוררתי בצרחה בביתן פוסידון. פרסי התיישב מיד אחרי. "אנני מה קרה?" סיפרתי לו על החלום. הוא חיבק אותי ונשק למצחי. "אני בחיים לא אפרד ממך," לחש לי. "ואם ארכנה תהיה פה, אל תדאגי, אני אשמור עלייך." נשענתי עליו ונשמתי עמוק. "רגע, אבל מאיפה הגיעה לי פתאום ארכנה לחלום?" שאלתי. ואז צמרמורת עברה בגבי. "פרסי, יש לי משהו על הגב?" שאלתי והסתובבתי שיוכל לראות. הוא הרים קלות את חולצתי (רק קצת זה לא מה שאתם חושבים) והוריד את מקור הצמרמורת. הוא הראה לי עכביש בגודל של כף היד שלו. תפסתי בידו הפנויה ושמתי אותה על פי כדי שלא אצרח. "אל תדאגי אני לוקח אותו מפה," אמר ברוך. הוא נעמד ולקח משם את העכביש כשאני ניסיתי להתנער מהחלום ומהצמרמורת. פרסי חזר. "העכביש אצל האחיות גרדנר, הוא לא יעשה לך כלום." הרגיע אותי. חזרנו לישון מחובקים, ולא היו לי יותר חלומות.
סוווו... אהבתם את הפרק?
אני יודעת זה קצר. סורי.
ויש לי תגלית חשובה!
אני לא יודעת אם אני בת האדס או אתנה או שניהם. אני ארכנופובית ברמות מטורפות. בפעם הבאה שאני אראה עכביש תצטרכו לסבול את הצרחות שלי.
ביי
YOU ARE READING
הקוסמים במחנה? זה חדש
Randomזה בעצם פאנפיק המשך ל "המסע לנורדיה" ואני ממש מתחננת שתקראו אותו חבר'ה פליז. הארי, רון והרמיוני מגלים שלמרות שהם לא חצויים משום מה מפלצות מיתולוגיות תוקפות אותם. דמבלדור מחפש להם פתרון ומוצא את מחנה החצויים. אף אחד לא יודע כלום על החצויים, אבל במסע...
