הקוסמים במחנה? זה חדש

המוווון מאלכס ואחיות מהעבר

נ.מ. וויל

ישבתי ליד המיטה של ניקו ובהיתי בו בשקט. אנה צדקה, הייתי צריך להשאיר אותו במחנה. הטראומה שלו בהחלט על אחריותי, אני אהיה חייב לו התנצלות. הרמתי את מבטי וראיתי שגם מגנס ער. הוא ישב לצד אלכס הישן וליטף את פניו בשתיקה. "לא נרדם?" שאלתי אותו. הוא ניענע בראשו לשלילה. "אני דואג מדי. מה אם הוא לא יתאושש?" שמעתי את הפחד בקולו. "הוא יתאושש, אני בטוח בזה. למה האוויר השפיע עליו בצורה כזאת?" שאלתי. מגנס היסס רגע לפני שענה לי. "אני לא יודע. אולי זה בגלל שהוא מחליף מגדר כל הזמן, מבן לבת, ולמרות שאלכס הוא אותו אלכס יש לו מבנה גוף שונה, או שאולי זה מחליש אותו, אני לא יודע. אבל אתה בטוח שהוא יהיה בסדר?" אמר. "אני בטוח. אם יש דבר אחד שאתה לא תיתן לו לקרות, זה המוות של אלכס, ואני בטוח גם שלא יהיה צורך במאמץ גדול כדי להשאיר אותו בחיים. הוא חזק. הוא לא יוותר על החיים בקלות כזאת, בעיקר כשעל השלט כתוב שפה זה לא ולהלה," אמרתי. מגנס חייך. "טוב, כדאי שנישן. עם כל הדאגה אנחנו לא נועיל לאף אחד אם נמות מעייפות." הוא צדק, כמובן. נשכבתי על המיטה ליד ניקו. מגנס נשכב ליד אלכס ונתן לו נשיקה במצח. אלכס זז קצת מתוך שינה ונצמד אל מגנס, שחיבק אותו ועצם את עיניו. נרדמתי.

נ.מ. ניקו

אני שונא את טרטרוס.

אני ממש שונא את טרטרוס.

אני ממש ממש שונא את טרטרוס.

ובזה חברים, סיכמתי את מחשבותי למשך כל שאר החיים שלי.

ברגע שהאוויר התחיל להיות חומצי, הבנתי לאן זאב לוקח אותנו. הסתכלתי על וויל במבט שהזהיר אותו שאנחנו הולכים לטרטרוס. כשראיתי שלאלכס קשה לנשום, הנחתי שהוא יתמוטט, אבל מסתבר שהמעטתי בערכו. הוא לא נתן לעצמו לקרוס כל הדרך לבונקר. אני כן. בערך 5 דקות לפני שהגענו קרסתי. וויל הרים אותי בזרועותיו ללא מילה, ונתן לי נשיקה על הלחי. כשהרמתי את ראשי, ראיתי שאני לא היחיד שלא הצליח לעמוד בלחץ. אלכס בקושי הצליח ללכת, גם עם עזרתו של מגנס. פרסי סחב את אנבת' מזמן. הייזל נשענה על פרנק, ואני התעצבנתי על גופי שלא יכולתי לעזור לאחותי הקטנה. איך אנה עומדת בזה? היא נשמה כרגיל למרות האוויר החומצי. לא נראה שאכפת לה שהזכוכיות שורטות את רגליה היחפות, או שהיא פשוט לא מרגישה בזה. פרסי גרם למפל לא להרטיב אותנו כשהגענו, או לפחות כך חשבתי. כשוויל השכיב אותי על המיטה שם, כל מה שאמרתי היה, "רק אם גם אתה הולך לישון." הוא הבטיח שישן ונרדמתי לשינה נטולת חלומות.

נ.מ. אלכס

איי

ממש איי

ממש ממש איי

שוב אותו סיוט. אני רץ הכי מהר שאני יכול, אחרי רודף אני-לא-יודע-מה. אני רואה ענן של חשכה לפני. שם מופיעה דמותו של גבר לבוש גלימות שחורות, הוא פורש זרועות ושלדים יוצאים מהאדמה ומכוונים אליי את החרבות שלהם. אני לכוד. אני מסתובב אל היצור, ורואה פה מלא שיניים. הכל משחיר.

התעוררתי בבת אחת במקום משונה. ראיתי את המטבח במרחק מה ממני, שם מגנס ושאר החברים שלנו ישבו ודיברו על פטיש שצריך למצוא. הראש שלי הסתובב. הרגשתי כאילו הריאות שלי מלאות מי אש, או חומצה. נשכבתי לאחור וניסיתי להיזכר. ואז זה היכה בי. טרט-משהו, האוויר החומצי, ההרגשה השורפת את גרוני עם כל נשימה, ההקלה המסוימת שהביאה זרועו של מגנס הכרוכה סביבי, הבונקר שמזהיר אותנו ש "פה זה לא ולהלה". ניסיתי לקום. התנשפתי בכאב. מגנס קם והסתובב, הבעה של דאגה על פניו. הוא ניגש אליי והניח את ידו על מצחי. הרגשתי חמימות מתפשטת מאצבעותיו אל כל גופי. הוא השעין אותי בעדינות לאחור. "איך אתה מרגיש?" שאל בקול רך. "כואב לי," מלמלתי בקול מטושטש. הוא נשק למצחי. "יהיה בסדר, אנחנו נצא מפה בקרוב," הוא הבטיח. האמנתי לו. מגנס אף פעם לא משקר, הוא פחדן מכדי לעשות את זה. הנחתי לו להשעין אותי על הקיר. הכאב הבוער בי נרגע למגעו, ולא הייתי בטוח אם הוא משתמש בכוחות פריי שלו או שהמגע שלו פשוט מרגיע אותי. רציתי שהאופציה השנייה תהיה נכונה. "אתה רעב?" שאל מגנס. "לא היה לנו לב להעיר אותך קודם." הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא רעב אבל אני רוצה לבוא איתך," אמרתי. מגנס תמך בי בעדינות ועזר לי לגשת אל שולחן האוכל. הוא הושיב אותי באחד הכיסאות והתיישב לידי ואני נשענתי עליו (ה.כ. קיטשייי!!!!!) והנחתי את ראשי על כתפו. (ה.כ. די אימורטאלס זה לא נשמע כמו אלכס). "אנחנו צריכים להתקדם," אמר פרסי. מגנס תקע בו מבט זועם. "אנחנו לא הולכים לשום מקום עד שאלכס לא מרגיש יותר טוב," אמר. "אני בסדר!" מחיתי. אנה צחקה. "בסדר? אתה אפילו לא יכול לשבת ישר!" היא צדקה. נשענתי על מגנס בלי אפילו לשים לב, ולא הצלחתי להתרומם. אבל זה היה נוח. ואנה חושבת שזה חמוד. בעיקרון אני מתנגד למחשבה שאני חמוד, ואז אנבת' קוראת לי ניקו 2. "טוב!" קטעה אנה את מחשבותי, והקפיצה אותי ממקומי. מגנס ראה שנבהלתי וחיבק אותי. אנה המשיכה, "אנחנו יכולים להישאר כאן עד שאלכס יתאושש. בטוח כאן. אבל בינתיים אני רוצה שתכירו, זאת זואי." היא החוותה בידה לעבר הנערה עם עור הנחושת והשיער הכהה ששיחקה איתה שחמט אתמול בלילה. "זואי, אלה פרסי, אנבת', ג'ייסון, פייפר, ליאו, קלפסו, מגנס, אלכס, ריינה, וויל, ניקו, ביאנקה, מריה, ריק, בקי, היילי, פטריק, דייב, ג'ורדין, הארפר, ויולט, אופליה, הארי, רון, הרמיוני, ג'יני וקורט." הציגה אותנו אנה בנשימה אחת. "היי," אמרה זואי. היה לה מבטא משונה. לא זיהיתי אותו, אבל הוא נשמע מיושן. תהיתי אם הדעות שלה קדומות כמו הקול. אם כן, אני ומגנס לא נמצא חן בעיניה. אה, וגם וויל וניקו. אבל היא הבחינה בחשש שלי וחייכה. נרגעתי. ואז נשמע קול צלצול הטלפון חסין-המפלצות של אנה, השיר "I Hate Myself and I Wanna Die (אני שונא את עצמי ורוצה למות") של נירוונה. "הלו?" היא אמרה בשיעמום. "שלום, הז'נרל?" נשמע קול אומר במבטא צרפתי.