נסענו בחזרה אל האחוזה בואן השחור.
עדיין לא היה סימן מג׳וני, כלום. מה אני אמורה לחשוב? האנשים שלי יכולים להתפוצץ בכל רגע, והפסיכופת הזה מסתובב בחוץ חופשי, עכשיו אנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא.
אני אפילו לא רוצה לדמיין מה הוא מתכנן, זה כבר מעיק. איך אני אמורה לדעת מה הוא הולך לעשות? במי הוא הולך לפגוע?
אבא שלי ואני על הכוונת שלו, מה אם הוא יגיע אל אלינור?
בעוד 200 מטרים פנו שמאלה.
הג׳י פי אס לא עזר למתח שלי עם ההתראות שלו.
לפחות תפסנו את רודריגז, לפחות אנחנו יודעים איפה הוא נמצא.
לפחות משהו אחד נמצא במקום.
"ליה!" ת׳יאו קרא בקול רם והתעוררתי מהמחשבות שלי.
"מה.. מה?" שאלתי מבולבלת.
"תאטי" הוא אמר "את נוסעת על 90 קמש"
"אה" אמרתי בשקט והורדתי את הרגל מהגז. אפילו לא שמתי לב שלחצתי על הדוושה כל כך חזק.
"את בסדר?" הוא שאל, ראיתי מהמראה הקדמית את ארשת פניו. הוא היה נראה אפילו יותר מודאג משהוא היה בדירה.
"אני אהיה בסדר" אמרתי "כשכל זה ייגמר"
הפנים שלו אמרו לי שהוא לא מאמין לי.
שתי דקות עד ההגעה ליעד.
"זה כבר לא רחוק" אמרתי לעצמי "לא רחוק"
שנייה לאחר מכן נשמע בום גדול, כאילו משהו בסדר גודל של כוכב לכת קטן התפוצץ.
"שיט" אמרתי ולחצתי בחוזקה על הדוושה של הגז.
שימו לב, עליתם מעל למהירות המותרת. נא-
"תסתמי כבר!" אמרתי ושברתי עם ההגה בחוזקה אל הפנייה שתוביל אותנו לאחוזה.
"אייפריל..." שון לחש לעצמו.
"אנחנו עוד לא יודעים כלום" ת׳יאו אמר לו ושון הסתכל עליו.
לחצתי על הברקס בחוזקה כשהגענו אל האחוזה, ת׳יאו ושון עפו אחורה בכסאם.
יצאנו במהירות מהרכב.
"פאק" שון אמר כשהוא ראה את האחוזה. היא הייתה ממוטטת, הרוסה.
"ליה" ת׳יאו לחש לי "תראי"
הוא הצביע על המקום שבו היה הקו הלבן, עכשיו היה שם בור. תעלה הקיפה את האחוזה, ויצרה את הצורה סמיילי.
"איפה כולם?" שון שאל "הם יצאו, נכון?"
הסתכלתי עליו אבל לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
כולם מתו נכון? בגללי. לא עצרתי את הרעיון של להיכנס לאחוזה, לא בדקתי עד הסוף למה ג׳וני מסוגל, והכי גרוע, ברחתי אחרי רודריגז במקום להיכנס פנימה. זו אשמתי.
"אני הולך לחפש אותם" שון אמר "אני אמצא אותם, הם יצאו אני יודע"
התיישבתי על הרצפה.
"לך" אמרתי, לא מסתכלת עליו "תחפש אותם"
ת׳יאו הסתכל עליי, הוא התיישב גם הוא.
שון התחיל לרוץ ולצעוק את השם של אייפריל, איכשהוא במשך שתי דקות זה כל מה ששמעתי, כי ת׳יאו לא הוציא מילה מהפה.
"נו מה?" שאלתי אותו "למה התיישבת אם אתה לא עומד להגיד כלום?"
"יש משהו שאני צריך להגיד?" הוא שאל בחזרה, מסתכל עלי. לא הסתכלתי בחזרה.
"רק את הדברים המובנים מאליהם" גיכחתי "זו אשמתי, ועכשיו אני נותנת לשון לרוץ מסביב למקום הזה ולחפש אנשים מתים"
"למה שזו תהיה אשמתך?" ת׳יאו שאל "את יודעת טוב מאוד שלהיכנס לאחוזה הייתה האפשרות הכי טובה שהייתה לנו, את אפילו לא הצעת אותה"
"אני המפקדת. זו אחריותי, כל מה שקרה כאן באחריותי" עדיין בהיתי באחוזה ההרוסה "ג׳וני ברח, רודריגז מעולף באיזו דירה במרחק תעלת ביוב מכאן, ועכשיו מי שהיה אמור להרוג אותו כבר לא פה"
לקחתי נשימה עמוקה, כאב לי לעשות את זה.
"הרסתי את זה, פישלתי"
"ליה, האחריות היא לא עלייך. את יודעת שאת לא הבן אדם להאשים, כל מה שעשית פה היה למען כולנו"
נפלט לי גיחוך.
"איך בדיוק?" שאלתי אותו "במקום לרוץ להציל את האנשים שלי רצתי אל ואן שחור שאפילו לא הייתי בטוחה מי יהיה בו"
ת׳יאו הניח את ידו על הכתף שלי.
"כשרצת לרכב של רודריגז במקום לאחוזה, זה היה כדי לוודא שלא יקרה לאנשים שלנו כלום. כשנשארת פצועה בתחנת הרכבת ועדיין שלחת את הוופ משם, זה היה כדי לוודא שלפחות אחת מכן תצא החוצה.
כשלא הרגת את רודריגז, זה היה כי רצית שסנייק יעשה את זה. במשך כל הזמן הזה לא חשבת על עצמך אפילו לא פעם אחת, אז להאשים את עצמך היא אולי הבחירה הכי לא נכונה" ת׳יאו אמר "וחוץ מזה, איך את יודעת שהם לא יצאו החוצה?"
"אני פשוט יודעת" אמרתי "יש לי תחושה מוזרה בבטן"
YOU ARE READING
I'm dangerous
Любовные романы" נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה. ביום אחד הספקתי להיכנס למקום שלעולם לא חשבתי שאהיה בו, לפתח שנאה למקום, לקבל צוות, לעשות מבחן קבלה- שלא הייתי בטוחה שאעבור, לפרוץ לבית, למצוא קופסא אדומה עם מכתב בפנים, להפוך למפקדת רשמית, להיפטר מהשנאה המתפתחת שלי, ול...
