Rebound

Reboumd- 42

מאיר בנאי- אצלך בעולם

-נקודת המבט של הילי-

שבועיים עברו מאז שהייתי בביתו של אור, חזרתי לעבודה וסיקרתי את המשחק האחרון בגמר המזרח של הNBA.
השעה הייתה חמש בבוקר ורק אני, הקפה המהביל שלי ועובד התחזוקה הנחמד היינו במשרדים של ערוץ הספורט.

עבר שבוע מאז ששמעתי בגדול מאור, הוא רק כתב לי לפני שהוא טס שהוא החליף את הקודן בכניסה לבית ואני בתגובה כתבתי לו שתהיה לו טיסה נעימה ובטוחה.

כמה בנות מהמשרדים תפסו אותי בשירותים או בתור לקפה שבקומה הראשונה של הבניין וניסו לפתח איזושהי שיחת חולין ולחלץ מידע אודותיי ואודות אור ללא הצלחה, תמיד התחמקתי באלגנטיות או שסיפרתי את המובן מאליו, שהוא בלונדון ואני כאן, השתדלתי לא לספק מידע כי אני יודעת כמה החיים הפרטיים של אור היו חשובים לו למרות אור הזרקורים וכי אני יודעת כמה הרכילות במקום העבודה שלנו מתלקחת כמו אש בשדה קוצים.

מצאתי את עצמי בימים הראשונים מאז שיצאתי מביתו של אור מאוד חסרת שקט ומנוחה, הייתי מחכה להודעות למרות שהפצרתי בו שלא ישלח לי כאלו, חיפשתי את השקט שרציתי אך ללא הצלחה, חיפשתי אותו בגוגל כדי למצוא חדשות אחרונות כאילו אני מעריצה מטורפת.

ואור? אור הצליח לתת לי לראשונה את השקט שחיפשתי, בלי הודעות או טלפונים, בלי להופיע במשרד שלי באמצע היום ובלי שערוריות מועדונים שיעירו אותי באמצע הלילה וישברו לי את הלב.
פשוט בשקט ולאט לאט יצא מחיי ואני מצב אחד הייתי אסירת תודה על כך ומצד שני התכווץ לי הלב בכל בוקר או ערב שהתעוררתי ונרדמתי ללא המגע שלו.

אז נתתי לעצמי יומיים של קריז, לא הלכתי לעבודה והסתכלתי בטלפון תכופות, צפיתי כל היום בערוץ הספורט, מחכה שיגיע המשחק של מכבי בליגת העל מול הפועל חולון, משחק אחרון לפני פלייאוף, רק כדי לראות את הפנים שלו ולהירגע כאילו קיבלתי את המנה שהייתי צריכה.

עד שביום השלישי אבא שלי דפק בדלת החדר שלי והודיע לי שהוא היום לוקח אותי לעבודה, ניהל איתי איזושהי שיחת מוטיבציה שפרידה זה קשה ומירידה אפשר תמיד לעלות.
אך למרות כל הנאום הנכון והכנה שלו עברה לי רק מחשבה טיפשית אחת בראש.

זו לא פרידה, זו הפסקה.

ולמרות זאת ניסיתי לקחת את דבריו של אבי ברצינות והפתרון הבריא שלי לכל הסיטואציה היה להטביע את עצמי בעבודה.
הייתי עובדת עד שעות לא שעות, לוקחת עוד ועוד סיקורים, החל מליגת העל בכדורסל הישראלי ועד לליגת הNBA שדאגה להשאיר אותי ערה ועובדת גם בשעות הקטנות של הלילה ולפעמים גם בשעות הבוקר.

וזו הייתה הרוטינה שלי, הייתי מתישה את עצמי עד שהייתי חוזרת הביתה במצב בו הייתי נשכבת על המיטה באפיסת כוחות ונרדמת בלי מחשבות ה24/7 שהיו מעסיקות אותי, לעתים אורון היה מתגנב ומספר לי על היום שלו לפני שהייתי נרדמת.