Rebound

Rebound- 11

פרק 11: נקודה טובה

התיישבנו שנינו באחד השולחנות הצדדיים כשכוס הקפה שלי בין ידיי ואני מביטה באור מוריד את משקפי הטייסים שלו ותולה אותם על חולצת הפולו שלבש. מהפנט כמו תמיד.
הוא הביט בי כמה שניות וחייך חיוך קטנטן.

״מה?״ שאלתי בגיחוך לא מבין והוא נד בראשו.
״היופי שלך זה פשע,״ אמר בחיוך ופרצתי בצחוק גדול.
״זה נדוש כל כך,״ אמרתי חסרת אוויר מהצחוק והוא גם צחק מעט.
״אבא שלך גנן?״ הוא שאל בחצי חיוך והנחתי את ראשי על כף ידי.
״אני ממש נופלת בקסמיך,״ אמרתי בציניות ולגמתי מהספל.
״זה היה רק עניין של זמן.״ הוא קרץ לי וצחקתי. זה לא שקר, הוא היה מקסים.
״אין לך אימון?״ שאלתי ורכנתי קדימה מעט.
״בצהריים,״ אמר בפשטות ונשענתי בחזרה לאחור.

״למה הזמנת אותי לשבת איתך?״ שאלתי.
״למה את יושבת איתי?״ שאל בחזרה ונאנחתי בעצבנות.
״שאלתי קודם,״ אמרתי בילדותיות והוא זרק את מפתחות המכונית שלו על השולחן.
״כי אני חייב לך קפה,״ אמר בפשטות והנהנתי בהבנה.
״כמובן,״ מלמלתי והושטתי את ידי בהיסוס למפתחות המכונית שלו, כשראיתי שהוא לא אומר כלום בעניין תפסתי בצרור והתחלתי לשחק בו מעט.
״את באה סיבוב?״ הוא שאל והרמתי אליו את מבטי, הוא הביט בי בציפייה.
״בשביל מה?״ שאלתי כלא מבינה והעברתי את אצבעי על ארבעת העיגולים של סמל האאודי.
״כאילו את לא רוצה,״ הוא הקניט אותי וגיחכתי. אני מתה על מכוניות ומכונית כמו של אור מזרחי לא רואים כל יום.
חייכתי חצי חיוך וזרקתי אליו את המפתחות, אור חייך בחזרה ושנינו יצאנו מבית הקפה.
אור שילב את אצבעותינו ובפינה ראיתי צלם פפארצי, התעלמתי כמו אור והמשכנו ללכת שנינו לעבר המכונית הלבנה שלו. הוא פתח אותה ושנינו נכנסנו לתוכה, זה היה מרוץ נגד הפפארצי.

״אני יכולה להתרגל לזה,״ אמרתי בצחקוק והוא גיחך, ״בטח למדת לאהוב את זה,״ אמרתי בביטחון והנחתי את ראשי על החלון.
״אני מת על זה,״ אמר בחצי חיוך כנה והתניע את המכונית שלו. הוא יצא מהחניה בפראיות וכמעט התנגש במכונית שצפרה לו.
״אור!״ צעקתי בבהלה והוא סובב את ההגה. הרגשתי כמו באחד מסרטי ״מהיר ועצבני״.
״הילי!״ הוא צעק בחזרה והחל לנסוע, אני לא יודעת לאן ואני חושבת שגם הוא לא ידע אבל הוא פשוט נסע.
״תיזהר, זה לא משחק,״ הטפתי לו כאילו הוא ילד קטן והוא האיץ את המהירות.
״אתה מטורף.״ נאחזתי במושב כמו בחיים, אור צחק והאט מעט את המהירות.
״תראי מה אני עושה בשבילך,״ הכריז כאילו בנה בשבילי ארמון ולא בסך הכל הוריד את הרגל מדוושת הגז.
״כל כך נדיב מצידך,״ אמרתי בדרמטיות והוא הרכיב את משקפי השמש שלו, ״לאן אנחנו נוסעים?״ שאלתי והוא שירבב את שפתו התחתונה כלא יודע.

״אתה תוכל אולי להוריד אותי בבית שלי?״ שאלתי בהיסוס והוא זקף גבה.
״רע לך בחברתי?״ הוא שאל באדישות.
״לא,״ אמרתי בבהלה, ״החזרת לי את הקפה שאתה חייב לי, אתה לא צריך לעשות יותר מזה,״ פטרתי אותו מחובה והוא נחר בבוז.
״את חושבת שישבתי איתך לקפה כי אני חייב לך?״ הוא שאל, ״קניתי לך קפה כי רציתי,״ הסביר ולא ידעתי מה להרגיש. מצד אחד התרגשתי כל כך שמישהו כמוהו רוצה להיות בחברתי אבל מצד שני לא שכחתי עד כמה מגעיל הוא יכול להיות.
״בכל זאת היית חייב לי קפה,״ ציינתי והרמתי את אצבעי המורה, הוא עצר ברמזור אדום והגניב אליי מבט.
״אז אני צריך לזרוק לך את הקפה כל בוקר כדי להיפגש איתך?״ הוא שאל בחצי חיוך וגיחכתי.
״לא,״ אמרתי בפשטות, ״אנחנו לא הולכים להיפגש יותר,״ הוספתי בביטחון והתכוונתי לזה. אני לא רוצה שום קשר איתו, לא מתאים לי דרמות בחיים שלי, אני אוהבת אותם כמו שהם. שקטים.