Rebound

Rebound- 18

קבלו את אדל סתם כי היא מלכה...

פרק 18: צ׳אנס אחרון

נקודת המבט של הילי-

אורון נטש אותי לטובת לימודים עם אהובתו בזמן שאני נשארתי במיטה, עייפה ורעבה.
״אימא!״ קראתי בקול צרוד ואימא שלי נכנסה לחדר כשמגבת מטבח בין ידיה.
״מה?״ היא שאלה.
״אני רעבה,״ אמרתי בפינוק והיא הכתה אותי בעזרת המגבת.
״את בת עשרים ושלוש,״ היא ציינה עובדה, ״אני כמעט בטוחה שזה הגיל שמכינים אוכל לבד,״ אמרה בהקטנה וגנחתי בעצבנות.
״אימא אני רוצה שניצל טעים,״ ביקשתי והיא נאנחה.
״כבר מגיע פרינסס.״ היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. גיששתי על השידה עם ידי בכדי למצוא את הפלאפון שלי שזמזם לו.

אור: יש לי מחר משחק, אני רוצה לראות אותך שורה ראשונה

אין לו אלוהים, מה הוא חושב לעצמו?

הילי: אתה צוחק עליי נכון?

הייתי מיואשת מהמשחקים שלו וממש לא התכוונתי ללכת לשום משחק בו הוא נמצא ושקלתי מאןד ברצינות אם לצפות במשחק דרך הטלוויזיה.
אני חייבת לפתח עמוד שדרה ולעצוד על שלי. אז מה אם הוא כריזמטי ואי אפשר לסרב לו.

אור: אני רוצה לראות אותך. אנחנו צריכים לדבר

אני לא רוצה לראות איתו ואנחנו ממש לא צריכים לדבר. הוא הבהיר הכל היום בבוקר, אנחנו לא הולכים להיות ביחד וכאן זה נגמר, אני לא רוצה שוב להיסחב עם ההרגשה שהכל טוב ומושלם ומצחיק ואז הוא יבוא לפוצץ לי את הבועה הזו.

הילי: אני לא אבוא, אני לא רוצה לדבר איתך

יופי הילי. עשית את זה י׳מלכה, אמרת לאור מזרחי לא, אני צריכה להדליק משואה רק בגלל זה.

אור: תזכירי לי מה זה לא?

נאנחתי וגלגלתי את עיניי, הלוואי ולא הייתי עובדת בחדשות הספורט והלוואי ולא הייתי מראיינת אותו ולא הייתי מכירה אותו.

אור: תהיי מוכנה בתשע, אני אבוא לאסוף אותך

הילי: אתה לא בא לכאן כי אני לא יוצאת איתך לשום מקום

הייתי החלטית ותקיפה, כל הכבוד לי.

אור: מקום קטן ושקט, מבטיח שזה יהיה רק שנינו, לבד

הוא לא הבין אותי, לא רציתי להיות לבד איתו, לא רציתי להיות בקרבתו בכלל. זאת אומרת השתוקקתי להיות לידו אבל המוח החכם שלי אמר לי שאין מצב שאני עושה את זה לעצמי.

הילי: הפואנטה פה היא שאני לא רוצה להיות איתך לבד

הסברתי לדביל המושלם וחסר המוח הזה את כוונתי.

אור: רק חבל שאין לך ברירה, הלילה בתשע

נאנחתי בעצבנות והנחתי את הטלפון בחזרה על השידה.
אני שונאת אותו, שונאת אותו כל כך.
אני בעיקר שונאת את העובדה שאני לא יכולה לשנוא אותו.

-נקודת המבט של אור-

יצאתי מהמקלחת וניגבתי את שיערי, הטלפון צילצל והנחתי את המגבת על כתפי.

״מה קורה?״ עניתי לניר והתיישבתי על הספה בסלון.
״סגרתי לך את המקום שרצית,״ הוא הודיע וחייכתי.
״תודה אח שלי זה חשוב לי,״ אמרתי בהוקרת תודה. זה באמת היה חשוב, רציתי להיות עם הילי לבד מבלי אנשים לא מוכרים שינעצו בי ובה מבטים, יוציאו טלפונים ויצלמו כאילו אני עיוור שלא שם לב לזה.

״אין על מה, הגיע הזמן שתפסיק להתפרפר,״ הוא אמר בהטפה והפעם חייכתי ולא נשפתי בעצבנות או ניתקתי לו בעצבנות כמו שהייתי רגיל.
״כן אולי זה ישתיק אותך קצת,״ קטלתי אותו וחייכתי לעצמי.
השעה רבע לשמונה, אני צריך להתארגן, הנסיעה לבית של הילי לוקחת לי רבע שעה לפחות.

״בהצלחה, דבר איתי אחר כך.״
ניר ניתק וקמתי בכדי להתלבש.
לא ידעתי מה ללבוש ולרגע הרגשתי כמו בחורה.
חולצת פולו? טי שירט צמודה וחלקה? טוקסידו? בוקסר?

צליל הודעה נשמע וקמתי בכדי לראות מי זה.

הילי: אני לא מאמינה שאני נותנת לך עוד הזדמנות. זה צ׳אנס אחרון אדון מזרחי.

חייכתי לעצמי והנחתי את הטלפון בחזרה על השולחן כשחיוך פרוש על פניי.
אני פשוט מת עליה.
--

אני עייפה מהכללל, לימודים, חברות, לימודים, מורים, מבחנים ושוב מבחנים.
בא לי חופש של יום שלם, לראות יומן השומן כל היום עם פרינגלס שמנת בצל ואז לעבור למרתון טין וולף.
אבל לאאאאאא כי אז אזרחות תדפוק לי בדלת ותגיד לי. הפתעעהההה באתי להציק לך.
ואני צריכה לכתוב פרקים כשאין לי השראה ואני לא רוצה לאכזב אתכן עם פרקים חרא חסרי תכלית ופואנטה וקצרים כאלה שלא כיף לקרוא.
סליחה.
אוהבת אתכן.
#תבינואותי

השעה 23:37 יובל עולה לישוןןןןןןן