מחנה קיץ

פרק 1 - היא כאן

מייקלס הילס נראה כמו מקום נחמד ממבט ראשון. המדשאה הגדולה הייתה מגניבה, וגם היער שמאחוריה. ים האנשים שהסתובבו שם? פחות מגניב. סופיה דוממה את המנוע והסתובבה אליי באנחה. "זה המקום, אני מניחה?"

בהיתי בנערים ובילדים בחולצות הצהובות שהסתובבות בדשא, עסוקים. חלקם סחבו דברים, וחלקם סתם ישבו בקבוצות ופטפטו. "אני באמת אצטרך ללבוש את החולצות הצהובות האלו?"

היא צחקה. "שאלו יהיו הדאגות שלך. את לא הולכת לראות אותי חודש שלם".

ניתקתי את מבטי ממוקד הפעילות והתרכזתי בה. "אני מדברת על החולצות כדי להדחיק את העניין", קרצתי לה והיא חייכה. היו לה גומות חמודות. סופיה הייתה בהחלט יפה, וזו הייתה הסיבה שמלכתחילה יצאתי איתה. היא נישקה אותי, אבל אחרי כמה רגעים מישהו דפק על החלון וקטע את הרגע הנחמד היחיד לפני הסיוט הזה שנקרא 'מחנה קיץ'. "לעזאזל", מלמלתי, והסתובבתי אל החלון. נער מתולתל בן 19 בערך בחולצה אדומה של מדריך נופף לי וסימן לי לפתוח אותו. "זו חוצפה אמיתית", רטנה סופיה ופתחה את החלון שלי.

"הי! מצטער להפריע. הארי. אני הארי. אתן פשוט חוסמות את השביל. אתן לא מדריכות, נכון?"

"אני רק הטרמפ", אמרה סופיה.

הרגשתי סומק קל מטפס ללחיי. "אני חניכה", מלמלתי. "הקבוצה של ג'רי?"

"אה!" הוא קרא. "כמובן, קבוצת הבוגרים של ג'רי. בכל אופן, תיכנסו לחניון, ולכי אל עמדת ההרשמה. יש רכבים מאחוריכן".

סופיה נסעה אל החניון הקטנה וסגרה את החלון, מבודדת אותנו מהרעש שהגיע מבחוץ. "אוקיי", היא אמרה, ולקחה נשימה עמוקה. "זה סופר מבאס שאת לא איתי בחופש, את יודעת".

הרגשה של רוגז קל עברה בי. "אני לא רוצה להיות פה, סופיה".

"אני יודעת", היא אמרה ואחזה בידי. "רק הלוואי שהיית איתי בחופש. הוא אמור להיות מדהים, אבל הוא יהיה הרבה פחות מדהים בלעדייך".

חמימות עלתה בי. "כשאני אחזור נחגוג את מה שנשאר ממנו", הבטחתי. נישקתי אותה, והפעם אף אחד לא הפריע. הנשיקה נמשכה, והפכה למעבר לסתם נשיקה. רציתי להמשיך, אבל היו פה אנשים, ולמרות ששנאתי את הרעיון הייתי צריכה ללכת. "אני צריכה לזוז", אמרתי לבסוף. "או שהארי יבוא לומר לנו שאנחנו תופסות את החניון ליותר מדי זמן".

היא צחקה. "לכי לעלות על צהוב, אליאנה".

עיקמתי את פניי ברוגז מדומה ופתחתי את הדלת. "אל תתחילי".

המכונית שלה התרחקה ממני, ונשארתי לבד בין כל האנשים הצהובים.

"חברה שלך?"

הקול הקפיץ אותי, והסתובבתי בבהלה. זה היה רק הארי, שבהה במכונית המתרחקת. "אתה תמיד מציץ למכוניות של אנשים?" שאלתי ברוגז.