אליאנה
אמילי דוממה את המנוע וכיבתה את הפנסים, מותירה אותנו בחושך כמעט מוחלט. האור היחיד הגיע משורת פנסי רחוב במרחק מה מאיתנו, אבל הוא הספיק כדי שאראה את תווי פניה. היא נראתה דרוכה, אבל לא עצבנית. להפך – חיוך עלה על שפתיה, והעיניים שלה נצנצו בציפייה כשפנתה אלי, צל של ריגוש וסכנה משתקף בהן. היא התירה את חגורת הבטיחות ואני עשיתי כמוה, הלב שלי דופק מהר יותר ויותר עם כל שנייה שעוברת. אנחנו עושות את זה. אנחנו באמת עושות את זה.
"את מוכנה?" היא שאלה אותי. הנהנתי בלי לחשוב יותר מדי, והיא הושיטה לי מסכת סקי שחורה. החיוך שלה התרחב, ולא יכולתי שלא לחייך בחזרה. "זה... לא עשיתי שום דבר כזה לפני", אמרתי לה בכנות. היא משכה אותי אליה לנשיקה ואז הרחיקה אותי, לוכדת אותי במבטה. "אל תדאגי. אני שומרת עלייך".
יצאנו מהרכב אל הלילה הקריר של ינואר. היה קפוא, והייתי צריכה להדק סביבי את הסווטשרט השחור שלי. את מסכת הסקי דחפתי לאחד הכיסים, למרות שהיינו לבד ברחוב. לא רציתי שמישהו שבמקרה יעבור יראה אותנו מסתובבות עם זה. אמילי, לעומתי לא נראתה מודאגת. הקור לא הפריע לה, והצעדים שלה היו קלילים כתמיד, כאילו היא קופצת לרגע למכולת. בעצם, זה לא כל כך רחוק מהמציאות.
הגענו לרחוב המואר, שהיה ריק כמעט לגמרי חוץ מהומלס שהתכרבל בסמיכות בסמוך לקיר ועישן סיגריה. הוא העיף בנו מבט אדיש אחד, ואז חזר לבחון את הדפוסים המתפתלים שהעשן שלו יצר. מימינו, עמדה חנות אחת שהייתה עדיין פתוחה. אור חמים בקע ממנה, ושלטי מבצעים צבעוניים קישטו את החלונות הגדולים. העפתי באמילי מבט מתוח. היא הנהנה, ולבשנו בתיאום את המסכות. "מה עושים?" שאלתי אותה, מנסה להרגיע את דפיקות הלב המהירות שלי. היא הושיטה יד לכיס הסווטשרט שלה, ושלפה משם משהו שגרם לנשימה שלי להיעתק. "אמי, מה לע – "
"זה לא יירה כלום", היא מלמלה ודחפה את האקדח בחזרה לכיס.
"מאיפה השגת את זה?" סיננתי.
"חשבתי שאת סומכת עליי", היא אמרה. יכולתי לראות רק את העיניים האפורות שלה עכשיו, שנצנצו במבט מתגרה. בלעתי רוק, והנדתי בראשי. אני לא אתקפל עכשיו. "בואי נעשה את זה".
רצנו אל החנות, מתפרצות אליה בבת אחת. אמילי צעקה משהו, ואני ידעתי שעכשיו מגיע תורי. הוצאתי שק ואספתי את כל מה שראיתי, גורפת מוצרים מהמדפים. כששני השקים הענקיים התמלאו, סוף סוף הסתובבתי לאמילי. היא עמדה מול הדלפק, וכיוונה אקדח אל מישהי. נערה בגילנו, עם שיער שחור אסוף בצמה, פנים מחודדות ועיניים מבוהלות. היא עמדה קפואה אל מול הדלפק בזמן שאמילי כיוונה אליה את האקדח ביד אחד, והחזיקה צרור שטרות בידה השנייה. הקופה שביניהן הייתה פתוחה לרווחה, וריקה. "אמי!" קראתי. התרחקנו אל הדלת, אמילי עדיין מכוונת את האקדח שלה אל עבר הנערה. היא פתחה עבורי את הדלת, ורגע לפני שיצאנו המבטים שלי ושל הנערה המוזרה התלכדו.
"אלי! זזנו!"
הקריאה של אמילי החזירה אותי למציאות. התפרצנו החוצה והתחלנו לרוץ לכיוון הרכב, אמילי לוקחת ממני את אחד השקים הגדולים. כשחלפנו על פני ההומלס, היא נעצרה והוציאה בזריזות כמה אריזות מזון אקראיות מהשק והניחה אותן לידו יחד עם חפיסת סיגריות. "לילה טוב!" היא קראה כשהמשכנו לרוץ. עזבנו את הרחוב המואר והגענו לסמטה החשוכה בה החנינו את הרכב. קפצתי למושב ליד הנהג וזרקתי את השק למושב האחורי. אחרי שתי שניות כבר נסענו, מתרחקות מהמכולת.
לקח לי רגע להבין שאני עדיין חובשת את המסכה. הורדתי אותה, והבנתי שאני מתנשפת. מהקור, מהריצה, או כנראה מההתרגשות. אמילי זרקה גם היא את המסכה שלה אחורה ונתנה גז, מגבירה את המהירות. לא לקח לנו הרבה זמן להשתלב ברחובות עם יותר תנועה, עד שלבסוף נבלענו בין המכוניות. "נו", אמרה אמילי לבסוף. היא פנתה אליי, השיער שלה סתור בגלל המסיכה והעיניים שלה עדיין נוצצות. "איך היה?"
חייכתי לעברה, ונשענתי אחורה אל המשענת. עדיין יכולתי להרגיש את האדרנלין פועם בגופי, מעביר בי גלים. "זה היה... מדהים", פלטתי לבסוף, והיא צחקה. "חוץ מזה שעכשיו נתקענו עם משהו כמו שמונה קילו טונה"
"אה, זה לא העניין", היא אמרה בביטול. "אני מדברת איתך על החוויה".
הבנתי אותה. אבל למרות כל ההתרגשות, היה דבר אחד שלא יצא לי מהראש. "אמי, האקדח..."
"אה", היא אמרה, והושיטה את ידה אל הכיס. היא שלפה את הכלי והושיטה לי אותו. "מדברת על זה, אלי?"
"אל תוציאי את זה כאן!" קראתי, אבל היא רק צחקה. הלב שלי צנח כשהיא לחצה על ההדק.
"זה אקדח דמה", היא הסבירה בזמן שאני ניסיתי להסדיר את הנשימה. "לא אמיתי. לא יורה כדורים. מצוין למשחקים של ילדים בני שבע".
חיוך החל לעלות על פניי. "את – את צוחקת? את רוצה לומר לי שלקחנו שמונה קילו טונה עם אקדח דמה?"
היא התחילה לצחוק. "כן, בערך". ואז היא הסתובבה אליי שוב, מרצינה לרגע. "את יודעת שאני בחיים לא הייתי יורה עליה עם אקדח אמיתי, נכון?"
הנהנתי. "אני יודעת אמי".
************************
סיימתי לפרוש את התיאוריה שלי בפני אמילי. היא נשכה את שפתיה, והנידה בראשה. "לא זכרתי אותה. לא באמת הסתכלתי עליה אז".
הנהנתי. "גם אני לא. אבל זה לא משנה את העובדה שזו אותה בחורה. לא הבנתי את זה עד שהיא אמרה את מה שהיא אמרה ביער, אבל אז הכל התחבר. מישל זו הנערה שעמדה ליד הדלפק כששדדנו את המכולת הראשונה".
YOU ARE READING
מחנה קיץ
Roman pour Adolescents- הסיפור הושלם!- חיוך ממזרי עלה על פניה כשהיא נשענה על המשקוף. "ספרי לי על האהבה הראשונה שלך, אלי". פלטתי אנחה. היא רוצה לשמוע את זה. "את כבר יודעת עליה הכל", אמרתי לה. "מסוכנת. מדהימה. מטורפת". להגיע למחנה קיץ? נחמד. להגיע למחנה קיץ שאת בכלל לא רוצ...
