השמלה האדומה הזאת

כלוב

ככל שהימים עברו אמה החילה להרגיש יותר ויותר בטוחה בעצמה בקיום שלה ביכולת שלה וברצון שלה לעזוב את סטיבן.
היא נהנתה מהעובדה שהוא קם בבוקר ונעלם לעבודה ואז יש לה ולסאמי כמה שעות של שקט. איך שהיא שומעת שהגראז נסגר עול ענקי משתחרר לה מהחזה. היא לא אהבה את ההרגשה של להיות דרוכה כל הזמן שסטיב היה לידה.
באותו יום יצאה קצת מאוחר יותר עם סאמי לטיול היומי שלו ונשארה איתו עד אחר הצהריים המאוחרות בפארק שניהם חזרו הבייתה בצהלה ושמחה וכשפתחה את הגראז נדהמה לגלות שסטיב חזר מוקדם לבית באותו יום הוא היה צריך לחזור לפחות עוד שעה.
דבר ראשון שנכנסה מבעד לדלת עם סאמי הוא נבח עליה ״ אני רעב״ לפני שהספיקה לענות לו אמר לה ״ בחיים שלא תעיזי לצאת מהבית לפני שיש אוכל מוכן! לא ייתכן שאני חוזר מהעבודה והאוכל עוד לא מוכן״ אמה שראתה את המבט בעיניים שלו משתנה ואת הטון התקיף החליטה שזאת לא מלחמה ששווה לה להילחם וענתה לו ״ בסדר סטיב״ ונעלמה מהר לשטוף לסאמי ידיים ולהתחיל להכין ארוחת ערב, היא לא רצתה שסאמי יפחד ויתחיל לבכות זאת לא אשמתו שאבא שלו מפלצת חשבה לעצמה והחלה לקצוץ ירקות לסלט תוך כדי שהיא מכניסה לתנור את הדגים שהכינה במגש במקרר.
היא הגישה לסטיב את ארוחת הערב שלו ומיהרה לקחת את סאמי להתקלח בטענה ששנת השינה שלו הגיעה והוא יתחיל לבכות ... היא שיקרה לסטיב והשתמשה בסאמי כתירוץ אבל היא ידעה שהיא לא תוכל לשרוד ארוחה יחד איתו בשולחן היא כבר איבדה תאבון מהדרך שהוא דיבר אליה.
באותו לילה התפללה ליקום שהוא לא ייגע בה ועשתה את עצמה ישנה שהוא נכנס לחדר לקחת את משקפי הראייה שלו כשיצא נשמה לרווחה היא לא ידעה מתי נכנס לישון אבל שמחה ששמעה שדלת המשרד שלו נסגרה אחריו.
עוד כמה זמן אמשיך ככה?! תהתה לעצמה ונרדמה עם התהייה הזאת..