בימים הבאים אמה לא הלכה ליחידת האיחסון בכלל, היא ניסתה לסגל לעצמה את שגרת החיים שהייתה לה לפני לפנות מקום אמיתי בלב שלה לסטיב שנמצא כאן ועכשיו ולא למישהו שהוא לא ריאלי בעיניה.
חודשיים נוספים עברו והבטן שלה תפחה ותפחה ההריון התקדם יפה מאוד היא הוציאה את בגדי ההריון הישנים שלה, בהתחלה חששה ללבוש אותם שמא מזל רע ייפול עליה אבל היא נשמה עמוקות והזכירה לעצמה שזאת רק חתיכת בד ולא מעבר. כולם אמרו לה כמה ההריון נראה טוב עליה וכמה היא זוהרת. היא הייתה מאושרת לתקופה. במהלך חודש שישי סטיב אמר לה שהוא לא אוהב את הרעיון שהיא נוסעת לעבודה שלה בבוקר עם כל התנועה ושזה מסכן את העובר ואותה היא חשבה לעצמה שהוא מגזים אבל הוא אמר לה שזה לא מוצא חן בעניו, הוא ליווה אותה לבדיקה האחרונה והרופא מסר לשניהם "אני רוצה להרגיע אתכם כרגע הכל בסדר אבל צריך להיות עם יד על הדופק המשקל של העובר לא זז הרבה ונראה כי משהו חוסם אותו" "אמה החלה להילחץ וכל הפחדים שהחביאה והסתירה צפו בבת אחת היא פחדה שהסרט של ההריון הקודם יחזור על עצמו...
"הכל בסדר גברת וויט הירגעי, אני פשוט רוצה שתבואי פעם בארבעה ימים לאולטרסאונד ומוניטור" אמה וסטיב יצאו בהרגשה כבדה מהרופא סטיב אמר לה "אולי זה זמן שתפסיקי לעבוד ותנוחי בבית גם ככה את אוטוטו יולדת את מסכנת את העובר!" היא ענתה לו "אין שום קשר בין העבודה שלי לבין העובר סטיב אני יושבת במשרד לא מרמינה כבד ולא זזה הרבה" "כן אבל הלחץ של העבודה לא בריא!" "אני לא יכולה להיות בבית אני אשתגע" הם נכנסו למעלית ושתיקה סררה בינהם.
בערב הוא הכין לה סלט גדול וטוסט והגיש לה לספה בה שכבה היא התגלגלה והרגישה כל כך כבדה, בשלב הזה היא הרגישה בעיטות חזקות והיה לה כבד לנשום היא הרגישה איך היא נהיית איטית יותר ככל שההריון מתקדם.
ארבעה ימים לאחר מכן ניגשה לרופא והוא הודיע שאין שינוי ואישפז אותה לשבוע היא הייתה מחוברת למוניטור 24/7 ועשתה בדיקות חום ושתן כל 12 שעות היא הרגישה שהיא משתגעת בבית החולים היא שכבה כל כך הרבה במיטה שכבר החלה להשתגע... היא ביקשה מהאחות לבוא לשחרר אותה בטענה שהיא צריכה להטיל שתן והאחות שיחררה אותה ויצאה מהחדר אמה יצאה דקה אחריה וברחה לקומה אחרת היא החלה להתסתובב עד שהגיע למעין גינה קטנה באמצע בית החולים דשא עגול עם עץ באמצע ושני ספסלים שני ילדים שיחקו בזמן שסבתא שלהם שמרה עליהם היא ישבה על הספספל ודמיינה איך התינוק שלה יגדל וישחק ככה גם היא חייכה אל הילדים והסבתא תפסה אותה במבט ואמרה לה "בשעה טובה" אמה התרוממה בכבדות מהספסל והחלה לנסות למצוא את דרכה חזרה למחלקת הנשים כשהגיעה נזפה בה האחות והיא אמרה לי הייתי חייבת לנשום קצת אוויר אני משתגעת פה!!!! יום למחרת הרופא שיחרר אותה לבית וביקש ממנה שתנוח כמה שתוכל.
היא חזרה לעבודה ועבדה חצאי ימים היא הרגישה חיה שהיא עבדה וזה נתן מנוח לראש שלה ממחשבות על מצב העובר. שלושה ימים אחרי החלו לה צירים היא ניגשה לבדיקה אבל אמרו לה שאין פתיחה ואיו ירידת מים והיא עדיין לא בשבוע 37 אז עדיף למשוך.... היא ספגה את הצירונים ונשמה אותם עמוק לתוכה.
היא סיימה לעבוד חצי יום והחלה נוסעת לכיוון הבית פתאום מצאה את עצמה נוסעת לכיוון יחידת האיחסון.
"שכחתי את המפתח שלי טומי" אמרה אמה לבחור הצעיר שישב שם "זה בסדר אמה את פה כל כך הרבה שאני כבר מכיר אותך למרות שלא באת הרבה זמן...קחי את המפתח הרזרבי רק תחזירי בסוף" היא לקחה את המפתח בחיוך ונכנסה למעלית.
הדלת הירוקה נפתחה. היא התיישבה לקחה את המחברת והחלה לרשום.
"שבוע 36+6 הבן שלי עושה לי צרות בבטן הצירים התחילו והוא מסרב להמשיך לגדול. הרופא רוצה לחכות שנעבור את 37 משהו שקשור להתפתחות הריאות של העובר... אני מתרגשת מאוד אני עומדת להיות אמא זה פרק חדש בחיי שתמיד רציתי לחוות.
זאת הפעם האחרונה שאני אגיע לפה אני מניחה, אוטוטו אני יולדת ואחכ אהייה שקועה בתינוק בלהיות אמא ובכל מה שכרוך בכך. זה פרק חדש לגמרי בחיים שלי שאני לא ממש בטוחה איך אתפקד בו אבל אני אנסה הכי טוב שאוכל.
תודה שנתת לי את היחידה הזאת! החודשים האחרונים היו קשים עבורי וזה היה מפלט עבורי סוג של דלת מקשרת לעבר הווה ומה שעתיד לבוא...
אני לוקחת את התמונה איתי כזיכרון לעבר המדהים שלי איתך את הספה אני מניחה שיתרמו שהחוזה ייסגר.
כמו שתמיד אמרנו "אין לדעת מה מוליד יום... ליקום יש דרכים נסתרות"
אולי עוד יום אחד ניפגש ג'ו שאני עם בעלי והילד ואתה עם אישתך והבן או הבת זה יהיה מוזר אבל אני אהייה שמחה לדעת שטוב לך...
נשיקות,
אמה."
היא סגרה את המחברת הורידה את התמונה מהקיר וניגשה למשרד "טומי המפתח בשבילך בחזרה. תודה על הכל אני יותר לא אגיע לכאן, את הספה אפשר לתרום כבר עכשיו את אתה רוצה ולהשכיר את היחידה היא ריקה"
"את בטוחה אמה?" שאל טומי
"כן טומי, אני בטוחה". רגע לפני שעזבה הסתובבה אליו ושאלה אם יש לו מעטפה גדולה הוא הוציא אחת מהמגירה היא הכניסה את המחברת למעטפה סגרה אותה ורשמה עליה "ג'ו" היא הושיטה את המעטפה לטומי ואמרה לו " אני מבקשת ממך טובה כחבר אם אי אפעם מישהו יגיע לגבי היחידה הזאת ושמו הוא ג'ו תן לו את המעטפה הזאת בבקשה"
"אין בעיה אמה אל תדאגי מילה של חבר!"
YOU ARE READING
השמלה האדומה הזאת
Roman d'amourסיפור אהבה בלתי אפשרי בין גבר ואישה. במי אמה תבחר שגבר אחד שייך למחשבה וגבר אחד נמצא בליבה?! מותחן רומנטי סוער על גבול האירוטי. זהו כרך אחד מתוך שניים בסדרה. אל תשכחו להצביע ולהגיב.
