שומר הראש שלי

פרק 1

סופיה

כרגיל בית ספר, משעמם.. אני הולכת לבית ספר רק בשביל השכלה כללית. ומה אם יש לי השכלה יותר מימה שאני צריכה? למה לי ללכת לבית ספר?. הציונים שלי גבוהים יותר מל מכל התלמידים יחד בבית הספר שלי.. אין לי צורך להקשיב בשיעורים בשביל לדעת את החומר הלימודי בעל פה.
תמיד היה מי שילמד אותי את המקצועות הקשים ביותר.. בזכות אבי, שדואג לי יותר מחייו ולפעמים זה אפילו מדאיג אותי.
אבא שלי הוא איש עסקים.. אבל אני מכנה אותו ראש מאפיית איטליה. הקאפו בקצרה.. למרות שלא אהב את הכינוי הזה בטענה שהוא עוסק אך ורק בעסקים חוקיים, למרות שאני יודעת את האמת. בימינו אף ראש מאפיה לא עוסק בעסקים חוקיים.. זה פשוט לא אפשרי.
כל הסיפורים שאי פעם שמעתי על ראשי המאפיות.. בואו נגיד ככה.. לא הייתי מספרת את הסיפורים האלה לילדים שלי.. האכזריות הקיימת בעולם הזה.. פשוט נוראיים ואכזריים בצורה קיצונית.
הבית שלי.. בו גרתי כל חיי גדול מכל בית פשוט שאפשר לראות בעולם. מספר החדרים בבית הזה ביליתי אפשרי לספירה.. רובם ריקים וישארו ריקים בשביל אורחים.. שמעולם לא היו ולא יהיו בבית הזה. גינה עצומה ומדהימה עם פרחים שונים שרייחם מזכירים לי בשמים מפוארים ויוקרתיים. בריכה.. ואפילו ג׳קוזי גדולים שמאירים את החצר בחושך העמוק של הלילה.
שולחן פיקניק לארוחות שונות. ערסל נוח בו אני מבלה את רוב יומי בקריאת ספרים שונים.
אך מה שמבדיל את הבית הזה בין בתים אחרים הוא הגדר ביטון הגבוה שמוקפת מסביב.. ובשביל להסתיר את הכיעור של הצבע האפור של הבטון הוסיפו שיחים גבוהים שמתפזים לאורך כל הקיר בטון.
בחצר האחורית יש שער אחד שמוביל אל היער היפיפה. אני אוהבת לרוץ שם מידי פעם כשאני צריכה איוורור מהבית כלא שאני קוראת לו בית.
אני ואבי היחידים שגרים בבית הזה.. מלבד שומרים, מנקות, גננים וכל מיני אנשים שמתהלכים בבית הזה ועושים את עבודתם.
כנראה זה חלום של כל בחורה לגור בבית מפואר מוקף בשומרי ראש אבל זה לא החלום שלי. מעולם לא הרגשתי את הרצון של חיי הפאר.. והעשירות הזאת.. תיעבתי אותה בכל ליבי.. אולי זה בגלל שאף אחד לא יודע עליי.. מי אני ולמה אני חשובה כל כך שאפילו אני לא מבינה את הסיבה שאני הסוד הכי גדול של אבי. זה הרגיז אותי.. אבל לא היססתי להתערב בעינייניו של אבי.. לפחות עד שימאס לי.. וזה קורה לעיתים קרובות. שומרים עליי 24/7.. מצלמות בכל מקום ואפילו לבית הספר אני מלווה בשומרים, מי יודע אולי יש אפילו שומרים שמתחזים לתלמידים.. לא שוללת את האפשרות הזאת.
אבי עושה את מלואה המאמצים כדי שלא ארגיש שונה.. שחיי יהיו פשוטים כמו לכולם. אומנם זה לא מצליח לו אבל אני מעריכה אותו על הנסיון. בית הספר זה הדבר היחיד שנשאר לי מחיי הנערות שנותנת לי להרגיש נורמאלית לחלוטין. לא הייתי ממליצה לאף אחת לחיות את חייה בצורה שאני חייה בו.. לפעמים אני מדמיינת את עצמי גרה בבניין פשוט בקומה השנייה עם מרפסת קטנה שיוצאת אל שאר הבניים ומשקיפה אל הכביש בו מכוניות ממהרות להגיע לעבודה בזמן, חדר שינה קטן עם ספריה מכובדת. עבודה במקום רגיל.. כמו של כל הנערים.. מלצרות לדוגמה. ואולי אפילו למצוא אהבת אמת ולחיות יחד עד סוף חיינו. כל פעם מחדש אני מתנערת מהחלום בהקיץ וחוזרת אל ההווה.. אלי חיי הכלואים.
כנראה אצטרך להתמודד עם העובדה שאני הסוד הכי גדול שאבי מסתיר. אף אחד בעולם הזה לא יודע שלקאפו של איטליה יש בת.. או בכלל ילדים.
כל מי שרואה אותי ברחוב.. או בבית הספר לא יודע את הסטטוס שלי, בשבילם אני עוד סתם נערה רגילה, מלבד חבריי הקרובים ביותר שהוכיחו שהם יכולים לשמור את הסוד הכי גדול שלי, את המעמד הגבוה שלי שאם היה לי אפשרות הייתי מוותרת עליו. כמובן שהחברים שלי לא יודעים יותר מידי אבל הם יודעים איפה אני גרה ולפעמים באים לביקור.. לעיתים רחוקות.
להגנת אבי הוא תמיד מזכיר לי את אותם המילים ׳אם יגלו את המעמד שלך.. נצטרך להסתיר אותך עד יומך האחרון.׳ המילים האלה מהדהדות בראשי כי חוזר עליהן כמעט כל יום בכעס כלשהו. אולי כי נמאס לו לחזור על אותן המילים.. אבל אני.. אני חושבת שהוא מגזים.
״בוקר טוב אבא״ המילים הראשונות שיוצאות מגרוני בבוקר המעייף הזה.
״בוקר טוב מתוקה״ השיב לי אך לא מסיר את מבטו מהעיתון היומי שלו ולוגם מכוס הקפה השחור והחזק שלו. הוא ממש כמו הזקנים שנמצאים בבית האבות, קוראים כל הזמן עיתונים או כל דבר שיש עליו מילים במקום להשתמש בטכנולוגיה שיש קיום.. אבל אבי קיבל את החינוך הישן ואותי כמובן חינך באותה הדרך שחינכו אותו.
רשימת האיסורים שלי ארוכה אבל הדברים העיקריים שאני צריכה לדעת הם:
• אסור להיות בפלאפון בארוחות
• אסור לי לצאת מהבית ללא ליווי של שומרים
•  אסור לי לפגוש שום גבר עד שאהיה בת שמונה עשרה וכנראה גם להישאר בתולה לנצח.
ואלה החיים שלי.. תמיד צריכה להיות הילדה הקטנה של אבא.
למרות כל האיסורים אבי אוהב אותי בכל ליבו.. ובגלל האהבה הזאת אני כלואה בבית הזה. אני יכולה להבין אותו.. אני אוהבת אותו כל כך שלא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.. בכל זאת הוא אבא שלי.
לא ידעתי הרבה על העבר של אבי. ידעתי רק שאביו.. כלומר סבא שלי שמעולם לא פגשתי היה דיקטטור נוראי. השמועות עליו לא פסקו עד היום. אומרים שהוא היה כל כך מרושע וחסר רחמים כלפי אחרים שאפילו ראשי המאפיות חששו ממנו, היו לו הרבה אויבים.. בעיקר ראשי המאפיות שהתאכזר עליהם ועל משפחותיהם. אבל כשנפטר, אבי היה מוכרח להיות הקאפו החדש וזה גרם להרבה מראשי המאפיות להפסיק לחשוש.. ולהתחיל לנקום.
אבי מעולם לא דיבר על סבא שלי, וגם לא טרחתי לשאול.. שנאתי אותו רק מהסיפורים עליו.. ובמיוחד מהסיפורים שהכה את הבן שלו.. כלומר אבא שלי וגרם לרצח של אישתו.. כלומר אמא שלי.
ידעתי שהשמועות האלה נכונות.. כי ראיתי את ההוכחות במו עיניי. צלקות ארוכות נטבעו על גופו של אבי וגרמו לי לשנוא את סבא שלי עד עמקי נשמתי.
״קמת מאוחר היום. את מרגישה טוב?״ שאל כששלח אלי מבט רגעי.
״כן. אני מרגישה בסדר גמור״ השבתי לו בתמימות.. לא רציתי לומר לו שהאיחור שלי היום היה כי רציתי לשכב במיטה החמה שלי עוד כמה דקות ולאחר מכן להירדם לפחות לעשרים דקות נוספות.
ניגשתי אל קצה שולחנו והבטתי בעיתון שקרא בהתעניינות רבה.
״תתארגיני לבית הספר אני צריך להציג בפניך את שומר הראש החדש שלך״ הוא לא הוריד את עיניו מהעיתון המטופש שלו, מעולם לא ראיתי שום דבר מעניין בעיתונים שלו.
״שוב?״ שאלתי בחוצפנות ונאנחתי בכבדות. ״כמה אפשר להחליף את שומרי הראש האלה. הם גם ככה לא עושים שום דבר ימים שלמים!״ ציינתי בפניו כשגילגליתי את עיניי בעצבים.
לא רק שאני בשמירה 24/7 ויש לי מליון ואחת איסורים אז גם השומרים כל הזמן מתחלפים. לא זכרתי שומר אחד שהיה מעל שבוע אחד בשמירה עליי.. והייתי בספק שדבר כזה יקרה. למרות שאף אחד בעולם הזה לא יודע מי אני, אני עדיין בשמירה.. למה? אלוהים יודע למה. אני יודעת שאבי דואג לי אבל לפעמים אני חושבת שאין מימה להגן עליי הריי לא קרה לי כלום עד היום.
״מה זאת אומרת?״ קולו נהפך לזועם מעט. ״את צריכה הגנה. נקודה.״ הוסיף וסגר את העיתון שלו סוף סוף.
״חוץ מיזה..״ החל לומר כשנעמד על רגליו ונעמד מולי. ״שומר הראש החדש שלך הוא מישהו שאני מכיר.. וסומך עליו.״ ציין בפניי והניח את ידי על כתפיי. לראשונה בחיי אחד משומרי הראש שלו זה מישהו שהוא מכיר.. ומה שעוד יותר מחשיד.. סומך עליו! קיבצתי את עיניי בסקרנות.
אבי הביא לי חיבוק חם ליפני שעזב אל משרדו. עליתי לחדרי בידיעה שלא הייתה לי זכות בחירה וכמו שאמרתי.. זה התחיל להימאס עליי.
ניכנסתי אל חדרי בטריקת דלת אגרסיבית והתחלתי להתארגן במהירות. גם ככה אני מאחרת. לבשתי חצאית שחורה שהגיע עד אמצע ירחי והדגישה את רגליי הדקיקות, חולצה לבנה פשוטה שהכנסתי אל החצאית ונעליי סניקרס שחורות. הספתי את שערי הכתום בקוקו מסורבל מעט ולקחתי את תיק העור שלי. יצאתי במהירות מחדרי בצעדים זהירים וירדתי בחזרה אל הקומה הראשונה.
פתחתי את דלת הבית העצום ולקחתי את אחד המפתחות שהיו תלויים על הקיר ליד הכניסה.
לא טרחתי לסגור אחרי את דלת הבית ורצתי הישר אל המכוניות המרובות שחונות לצד הבית. צפצוף של הדלקת המכונית נשמעה מהמכונית המרוחקת ביותר.
נכנסתי אל המכונית והתנעתי אותה במהירות עם חיוך רחב שצבע את פניי. יכולתי לראות באחת המראות שני אנשים בחליפה שחורה.. ישר זיהיתי שהם שומרי ראש.. אולי אחד מהם הוא החדש שאבא שלי סומך עליו. אבל לא יכולתי לראות את פניהם בבירור וגם לא היה איכפת לי.. לחצתי על דוושת הגז ויצאתי מהחנייה כמה שיותר מהר ונסעתי אל בית הספר.. בידיעה שאני הולכת להסתבך בצרות צרורות.