שומר הראש שלי

פרק 41

*נקודת מבט מייקל (אבל של סופיה)

לילה שלם שאני לא מצליח לעצום עין.. הבת שלי.. היא נחטפה. חשבתי שלהיפגש במקום ציבורי.. במקום בו הרבה אנשים מכובדים ואנשים שמכירים ומפחדים מימני לא יעזו לעשות דבר.. אבל טעיתי. עכשיו הבת שלי איננה
ומתיאו. הבן של החבר הכי טוב שלי נעלם.. לא ידוע עם הוא חיי או לא. באחד מין החדרים באחוזה המפוארת מצאנו שלולית דם.. שלו.. של מתיאו.
יכול להיות שהרעיון של מתיאו לא צלח.. להעמיד פנים שהיא.. שהבת שלי ארוסתו של מתיאו.. אולי זה רק פגע בה. הרבה ידו מי הוא מתיאו.. מי אבא שלו.
דבר אחד אני בטוח.. ראש מאפיית לונדון מעורב בזה אין שום הסבר אחר. הוא היה שם והבן זונה הזה חייך אל הבת שלי כמה דקות לפניי היריות שנשמעו. אילולא השומר המזדיין שלי לא ניסה להגן עליי.. אולי הייתי מצליח לעקוב אחריי מתיאו והבת שלי.. אבל לא.. הוא היגן עליי יותר מידי עד כדי כך שאני כועס עליו.. שלא נתן לי ללכת לביתי למען הגנתי.
לא איכפת לי מחיי. הבת שלי היא היחידה שצריכה לחיות.. לא אני.. אני איכזבתי את אישתי.. איכזבתי את עצמי. איכזבתי את החבר הכי טוב שלי ולא הצלחתי לשמור על בנו היחיד.. בנו שאהב יותר מכול.
אני לא אפסיק בחיפושים של שניהם.. הם היחידים שאיכפת לי מהם בחיים האלו.
"אדוני" אמר אחד השומרים וניתק את המחשבות שלי.
"כנס" ציוותי עליו בתקווה שיהיו לו חדשות טובות.
"יש לי חדשות." אמר וכמעט רציתי להכניס לו כדור לראש שהפסיק את המשפט.
"הדם שהיה באחד החדרים בהחלט הדם של מתיאו. והבת שלך.. הטלפון שלה מכובה ואנחנו לא מצליחים לאתר אף אחד מהם" המשיך סוף סוף.
וזה החדשות שרצה לספר לי? שתי החדשות האלו רעות ולא מועילות הן רק מכעיסות אותי יותר.
"תמשיכו בחיפושים.. הם כנראה יצאו מהגבולות שלנו.. הם לא יהיו טיפשים כל כך" השבתי לו.
"כן אדוני.. אנחנו כבר יצאנו מגבולות השטחים שלנו. יצרנו קשר עם רוב ראשי המאפיות. מלבד היפנים ומלבד לונדון." השיב לי
לונדון.. אני אחנוק אותו.. את ראש מאפיית לונדון.. הוא כל כך הולך למות עם הוא מעורב בזה.
ניסיתי לשמור על הקשר בין ראש מאפיית לונדון אבל הוא תמיד היה עקשן כאילו אומרים לו מה לעשות.. חתיכת בן של זונה אני לא מתכוון לחכות.
"עם בעוד 24 שעות אנחנו לא יוצרים קשר עם ראש מאפיית לונדון תתחיל מלחמה" אמרתי בכעס אבל בבטחון. "ככה תודיע להם.. אחרת.. זה הסוף שלהם" קולי התכבד.

הלכתי לחדרי אנסה לעצום את עיניי אפילו לכמה דקות בודדות בשביל לאגור כוחות.. משהו בתוכי יודע שלא אצליח לתקשר עם לונדון.. ותהיה כאן מלחמה, אבל לא איכפת לי. אני לא מתכוון לשתוק ולעמוד במקום בשביל שלום איתם בזמן שהם מחזיקים בבת שלי.
אני אלחם עד הסוף. הבטחתי לאישתי שאני אגן עליה.. כך אעשה. לא אתן לאיש לפגוע בה.

הצלחתי לעצום את עיניי לשעתיים בלבד.. וכבר מרגיש לי שזה יותר מידיי שיכול להיות פיספסתי הודעה חשובה. הזריחה מבעד לחלון אמורה להיות יפיפיה אבל עכשיו.. כשאני יודע שהבת שלי ומתיאו בסכנה.. הזריחה הזאת רק מחליאה אותי.
יצאתי בחזרה אל המשרד שלי וחיכיתי לבשורות טובות. לצערי לא שמעתי שום בשורה במשך השעות הקרובות בהם ישבתי ותיכננתי את המתקפה בלונדון.
קראתי לאחד השומרים כיוון שאינני סבלני.
"כן אדוני?" שאל אותי אותו השומר מאתמול.
"יש חדשות לגבי הבת שלי?.. או מתיאו?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
"לצערי לא. עדיין אין דבר שמוביל אותנו אליהם" השיב לי. נשענתי לאחור בכיסא הנוח.
"ומה עם לונדון.. יש תגובה?" שאלתי מזדקן שנית
"לא אדוני.. אין מהם מענה" השיב לי ונראה שהוא לחוץ מעט.
שיחררתי את השומר והמשכתי לתכנן את המתקפה. ידעתי שזהו.. היא אצלם ואנחנו נצא למלחמה.

*הפרק נורא קצר. בגלל זה אני מעלה שתי פרקים ביום לפחות❤