"הטבעת.. היא עדיין אצלך" אמר מתיאו לאחר כמה שניות כשנשארנו לבד. החיוך שלו.. החיוך שנמתך על שפתיו הפצועה.
הבטתי בידי ההתחלתי להוריד את הטבעת במהירות.
"כן.. היא שלך.. " הושטתי לו את הטבעת אך לא עשה דבר בשביל לקחת אותה.
"אני מעדיף שהיא תישאר אצלך.." השיב לי מעט צרוד. החלקתי את הטבעת בחזרה לאצבע שלי.
שתיקה חלפה בנינו.. שתיקה מביכה אך מלאה בדאגה. דאגתי לו.. לחייו.. אני לא אחזור לבית בלעדיו כשאני יודעת שחלק מהשומרים שם יכולים לעבוד על לוקאס.
"מה קרה שם סופיה?" שאל לפתע ושבר את השתיקה המרעידה. הוא שואל אותי.. כששנינו לבד כאילו ידע שאני לא יכולה לעמוד בפניו ואני יענה על כל מה שרק ירצה.
להביט בעיניו? אני פוחדת.. פוחדת להישבר מולו כפי שנשברתי מול לוקאס באגם. ניסיתי. הבטתי בעיניו הזהובות ועיניי התמלאו בדמעות.
"אני כל כך מצטערת. זה באשמתי קרה.. הם.. עשו את זה באשמתי.. אם לא הייתי בורחת מ-" קטע אותי מתיאו לפני שהתחלתי לפרוץ בבכי. מתיאו אחז בביטנו וניסה להתיישב בקצה המיטה. קמתי ממקומי ואחזתי בכתפיו מחזירה אותו לשכיבה.
"אסור לך לקום.." אמרתי בקול מודאג.
מתיאו אחז בזרועי.. חום לוהט עבר בזרועי.
"זה לא באשמתך!. אל תאשימי את עצמך!." השיב לי מחניק את הכאב שעובר בו כשניסה לקום.
"אתה לא יכול לומר את זה. אם לא הייתי.. אם לא הייתי בורחת כל זה לא היה קורה." השבתי לו ושמחתי שלא קטע אותי.
מתיאו נאנח אך לא הפסיק לאחוז בזרועי.
"אל תאשימי את עצמך." ביקש.. קולו רועד ודואג.
"בבית.. בבית יש שומרים שעובדים על לוקאס.. הם שמרו עליי.. הוא רצה להרוג אותי.. " קולי היה שבור הדמעות בעיני זלגו על פניו ומחיתי אותן כל כמה שניות. יכולתי לדמיין כבר את עיניי הנפוחות והאדומות.
"אבל רצה לעשות את זה לבד..." המשכתי מנסה להרגיע את קצב ליבי שהתגבר בכל רגע כשסוף סוף הבנתי שאני הייתי עם שומרי ראש שיכלו להרוג אותי בלי היסוס.
"אני לא יכולה לחזור לבית.." לחשתי. הרגשתי שהקול שלי לא מסוגל יותר לעמוד בזה.. בכל מה שקורה.
"את לא" אמר והפתיע אותי. אחרי כל מה שקרה.. אבא שלי לעולם לא ישחרר אותי.לאחר משהו כמו חצי שעה שמתיאו ואבא שלי דיברו אחד על אחד ומידי פעם נכנסו אליהם רופאים אבא שלי יצא.
"אנחנו נשארים כאן הלילה." אמר אבא שלי עומד מולי ומחבק אותי. הצמדתי את פניי אל חזהו של אבי וחיבקתי אותו חזק. תודה לאל לא יכריח אותי ללכת לבית. בטח מתיאו סיפר לו.
"תודה אבא" לחשתי אליו.ישבתי על הכורסה ליד מתיאו, רציתי לאחוז בידו אבל כולם כאן. אבא שלי והשומר שלו ישבו על המיטה השניה שלא שמתי לב אליה בגלל הוילון תכלת המזעזע.
הסתכלתי על מתיאו שנרדם ונראה כל כך שלו. הבטתי בחזהו העולה ויורד בתקווה שלא יעצר לעולם.
אני לא מצליחה לזרוק את המחשבה שאילולא הייתי בורחת מהבית... אולי מתיאו לא היה נפגע. זאת העבודה שלו אבל למה העבודה שלו צריכה להיות כל כך מסוכנת... למה אני צריכה לסכן חיים של אחרים... אני בסך הכל בנאדם, אוליי אני הבת של ראש מאפייה אבל אני לא רוצה.. . לא רוצה שמישהו יסכן את חייו בשבילי, אני מעדיפה למות.. למות בלי לפגוע באף אחד.
אבא שלי והשומר שלו יצאו מהחדר... אני מנחשת בשביל כוס קפה. יכולתי לאחוז בידו של מתיאו. ידו חמה ורכה.
שעון הקיר הראה לי שהשעה ארבע לפנות בוקר. אני לא מתכוונת לעצום עין.. עד שמתיאו יחזור לעצמו.
חיוך עלה על פניי וגיחוך נפלט מגרוני.
"למה את צוחקת?" שאל מתיאו לפתע. הוא לא ישן? מחקתי את החיוך מפניי ואחיזתי בידו השתחררה במהירות.
"סתם.." שיקרתי.
עיניו נפתחו ופניו הביטו בי. הבטתי בו בחזרה. לא פרצתי בבכי אלא רק חיוך רחב נמוך על שפתיי.
"התחלפנו" החלטתי לספר.
פניו היו מסוקרנות. "אני יושבץ על הכורסה.. ובוהה בך" המשכתי לצחקק. גיחוך נפלט מגרונו ביחד עם חניקת כאב. לא הייתי צריכה לספר לו על המחשבה הזאת.
"היי.." קולי הפך לדואג.
"לא כדאי לך לצחוק.. " השבתי לו מנסה לא לגחך ומנסה להסתיר את החיוך הרחב. נכשלתי במשימה.
"קצת קשה כשאת פה.." הקניט אותי.
"אוו אוקיי אני יכולה ללכת.." עקצתי אותו בחזרה.
"לא.. אני לא רוצה שתילכי" השיב לי בקול רגוע יותר שגרם לקצ ליבי להתגבר.
השתיקה חלפה בנינו. הבטנו זה בזו עם חיוך. התמכרתי לעיניו הזהובות. הן מושלמות.. אני יכולה להביט בהם לנצח. שפתיו העבות שכל דקה גרמו לי לרצות לגעת בהם. ידיו החמות רק משכו אותי לגעת בהם שוב ושוב. הוא יפיפה למרות כל פצעיו.. הוא נשאר יפיפה. אני לא חושבת שיש משהו שיכול להרוס את היופי שלו, זה לא יהיה הגיוני.
אבא שלי והשומר שלו קטעו אותנו בלהביט אחד בשנייה. אבא שלי אחז בכוס קפה והשומר מאחוריו שילב את ידיו מאחוריו. החיוך שלי נמחק מפניי בשניה.
"את רוצה לישון?" שאל אבא שלי. הינדתי בראשי לשלילה. אני לא רוצה לישון... לפחות לא עכשיו. נשאר לי לקוות שאני לא אראה שוב את לוקאס.. במיוחד לא במציאות... אני פוחדת שאני לא אצליח להבידל בין המציאות להזייה.
אבא שלי והשומר התיישבו בחזרה על המיטה דיברו בלחש על משהו שלא יכולתי לשמוע. רופאה יפה מידי לדעתי נכנסה לחדר. השיער שלה היה פזור לעומת כל שאר הרופאות כאן. איפור כבד נמרח על פניה, מדיה היו פתוחים מידי בעיקר באיזור החזה. התחלתי לשנוא אותה בלי להכיר אותה אפילו. החיוך שלה הסגיר את התוכניות שלה. ברור שהיא נדלקה על מתיאו... איך זה הגיוני לא להידלק עליו. נאנחתי על הכורסה והבטתי בכל תנועה מיותרת שלה בזמן שמתיאו.. מתיאו אפילו לא הביט לכיוונה מה ששימח אותי מאוד. הוא הביט בי. למה?
הרופאה מדדה לו לחץ דם ודופק לב.
"דופק לב מהיר.." אמרה הרופאה כועסת מעט. הוא מביט בי... יכול להיות שזה בגלל.. לא אין מצב.
לאחר מכן הרימה לו את הפיגמה של בתי החולים והתחילה לגעת בפצעיו. עד כמה זה באמת חלק מהעבודה שלה? היא הכעיסה אותי.. גרמה לי לקאנות. רציתי להעיף אותה מכאן לעזאזל.
הרופאה נתנה לו תרופות ונגעה בזרועו בעדינות ואמרה מביטה בעיניו. "אם תצטרך אותי אני כאן" מה לעזאזל.. רציתי לקלל אותה מול כולם אבל החזקתי את עצמי.
הרופאה יצאה מהחדר ובמהירות קמתי מהספה. "אני שניה חוזרת" אמרתי מביטה בכולם ויוצאת מהחדר מוודא שסגרתי את הדלת.
"היי.." זרקתי לכיוונה.. לכיוון הרופאה. היא הסתובבה אליי בחיוך מעט.. כועס.
נעמדתי מולה והבנתי שהיא יותר גבוה מימני בכמה סנטימטרים. שילבתי את ידיי מנסה להראות לה שאני זאתי שכועסת כאן.
"איך הוא?" שאלתי מביטה לאחור במהירות.. מוודא שאף אחד לא יצא מהחדר.
"הוא בסדר... ו.. מי את?" שאלה בזלזול. הכעס בעורקיי התחמם.
YOU ARE READING
שומר הראש שלי
Romanceספר שני בקרוב *גמור* הפחד הכי גדול לאבד את מי שאוהבים, החיים מראים זאת פעם אחר פעם כשהאנשים שאהבת נעלמים מחייך בידיע שהם לא יחזרו לעולם גם אם ירצו זאת. אהבה.. תחושה נעימה שגורמת לך להיות מאושרת ובו זמנית עצובה. אהבה לא צפויה שצצה מול עיניך בלי הסבר...