שומר הראש שלי

פרק 3

סופיה

חזרתי לבית מאוחר, כשהשמש כבר הספיקה להעלם ולהשאיר אך ורק חושך ברחובות. הייתי עייפה נורא ובקושי הצלחתי להחזיק את עצמי על הרגליים. העייפות כל כך גמרה אותי לא היה לי כוח אפילו לחשוב על תגובתו של אבי.. שכנראה יכעס נורא. ידעתי שבאותו הרגע שברחתי מהשומרים אבי כבר היה מעודכן במעשיי, הוא יודע מה אני עושה בכל זמן נתון.
פתחתי את דלת הכניסה הכבדה בקושי רב וטרקתי אותה אחרי במהירות. הבית היה ריק מידי, מה שלא קורה בדרך כלל. עליתי במדרגות אל חדרי וזרקתי את התיק שלי אל הריצפה. פשטתי את בגדי ובמיוחד את הפאה שגרמה לראשי לגרד בכל היום.. לא יודעת למה לא הורדתי את הפאה המזורגגת הזאת ליפני.
ניכנסתי במהירות אל המקלחת החמה שלי מתענגת על זרמי המים הרותחים שאני כל כך אוהבת. המים החמים זרמו אל אורך גופי ושרפו את עורי בעונג רב. שיערי הכתום מיד הפך לחום כשנירטב.. והתענגתי על המים עוד זמן רב.
קפצתי בבהלה כשנשמעה טריקת דלת חזקה שהרעידה את הריצפה וגרמה ללב שלי לעצור בפחד. היתעטפתי במגבת לבנה וחמה ויצאתי מהמקלחת. עדים כבדים החלו לעלות כלפי מעלה כשדלת האמבטיה שלי נפתחה.
פתחתי את דלת חדרי מנסה להבין מה קרה.. ומי טרק דלת כל כך חזק שהצליח להרעיד את הריצפה.
אבל לא היה איש. שקט מחריש אוזניים היה בבית מה שמעולם לא קרה. מעולם לא יצא לי להיות לבד בבית.. והיה לי קשה להאמין שעכשיו זה קרה.
התהלכתי במסדרון עד שהגעתי לקצה המדרגות שמובילות אל הקומה הראשונה.
״אבא..״ השמעתי את קולי בקול רם.. אולי מישהו יגיב.. אבל הייתה דממה. החלטתי לגשת אל חדרי האבטחה שהייתה בקצה המסדרון. כשהגעתי ופתחתי את הדלתות לא היה זכר לבני אדם. אפילו בחדר בו היו צופים במצלמות 24/7 לא היה אפילו שומר אחד.. ופחד מיהר להתפשט בגופי.
איך זה הגיוני שאבא שלי השאיר אותי בבית ללא אבטחה?. אולי הוא לא יודע שחזרתי לבית? שאלתי את עצמי מספר שאלות שלא היו לי עליהן תשובות.
ירדתי אל הקומה הראשונה בתקווה שלפחות שם יהיה מישהו או משהו חיי בבית הזה.. אבל כמו שחששתי. אין אפילו זכר למישהו או משהו.
הסלון שלנו היה גדול והמטבח היה בקצה הסלון. אפשר היה לצפות מהסלון בהכנות במטבח.. או להפך.
ניגשתי אל המקרר והוצאתי קופסאת גלידת שוקולד אישית והתיישבתי על השיש ליד הכיור בנוחות. הבטתי בשולחן האי שהיה ממולי.. בו הייתי אוכלת רוב הזמן כשאבי לא יכול היה לאכול איתי.. וזה היה קורה לעיתים קרובות, למרות שיש ימים בודדים כמו היום בו הוא הספיק לאכול ארוחת בוקר כאן ולקרוא עיתון יומי משעמם.
יריחי קפאו כשהרגשתי את קור השיש שהזכיר לי שאני עדיין אך ורק במגבת.. אבל אם לא היה אף אחד בבית.. אז מה זה משנה מה אני לובשת.
ככה זה מרגיש להיות לבד בבית? להיות חופשיה לעשות כל מה שרק ארצה בלי לחשוב מה יחשבו השומרים או העובדים בבית הזה.
שיערי החל להתייבש ולקבל את הגוון האמיתי שלי שהיה באותו גוון של אימי. לא זכרתי אותה בבירור ורק תמונות הצליחו להזכיר לי אותה פעם אחר פעם.. אבל עדיין הרגשתי געגוע.
הרמתי את מבטי אל דלת הכניסה כשהיא ניפתחה ושומרים החלו להיכנס כולם יחד.. כקבוצה. הפסקתי לספור את כמות השומרים כשהגעתי כבר לחמש או שש שומרים. לאחר מכן נכנס שומר נוסף.. שהיה מוכר לי נורא. זה אותו שומר שהצלחתי לברוח מימנו, אותו שומר שגרם ללב שלי להיעצר רק מהמראה שלו.
ידעתי שהוא שומר הראש שלי מהיום.. ניחשתי מהרגע שראיתי אותו בבית הספר.. מעניין מה אבא שלי עשה לו.. הוא צעק עליו..? או משהו בסגנון.
הכנסתי לפה שלי את כפית הגלידה האחרונה והשארתי אותה בפי. ממשיכה להתבונן בשומרים שלא הבחינו בי.. אבל אני.. אני המשכתי להסתכל אך ורק בו. בשומר הראש החדש שלי.
אחרי זמן רב בו השומרי ראש נעמדו ועדיין לא שמו לב שאני ממש כאן.. מולם, גבר שונה נכנס דרך הדלת. הוא ממש לא הזכיר לי שומרי ראש בגלל כמה סיבות שאפשר לראות בעין.. קודם כל הוא היה גדול מהרגיל.. כלומר עגול ונמוך.. וקירח.. וזה מספיק סימנים לכך שהוא לא שומר ראש. וגם.. הוא לא לבש חליפה שחורה כמו כולם אלה חליפה כחולה מזעזעת עם עניבה אדומה גם כן מזעזעת, אם היו שואלים אותי.
ציחקקתי בקול כשהבחנתי בהליכתו הכבדה. לא ידעתי מי הוא ולא היה לי זכור שאי פעם אנשים זרים נכנסו לבית הזה בלי שהכריחו אותי להישאר בחדר בלי תזוזה או נשימה מיותרת.
כשהגבר העגול והזקן למראה הסתובב לכיווני.. הוא הראשון שהבחין בי פיו נפתח וידו ניגבה את מצחו המזיעה.
״מי זאת?״ הצביע לכיווני. קולו בהחלט היה דוחה לשמיע.. מחריד וזקן. חיוך דוחה עלה על פניו וגרמה לבטני להתהפך ולרצות להקיא את כל הגלידה שאכלתי עכשיו.
הוצאתי את הכפית מפי שהייתה מבריקה וזרקתי אותה אל הכיור לצידי.. אפשר היה לשמוע את צליל המתכת פוגעת בכיור ולאחר מכן כולם הסתובבו לכיווני. אבי נכנס שניה לאחר מכן וגם כן הביט לכיווני. פניו היו זועמות.. ולרגע חששתי מגורלי.
נעצתי מבטים בכל אחד שהיה ממולי, באבי, בשומרי הראש השונים ובשומר הראש החדש שלי שפניו היו קרות וחסרות רגש..כמו רובוט. לא ניראה שהיה מופתע מכל מה שקורה כאן. רגליו כבר החלו לצעוד לכיווני בזמן שהוריד את הז׳קט השחור שלו וחשף בפניי את גודלו האמיתי.. את שריריו הבולטים שהוסתרו על ידי חולצתו המכופתרת.
נידרכתי במקום כשהגיע עד אליי ונעמד מולי כמו קיר בטון, כיסה אותי בז׳קט שלו ולא זז אפילו לשניה. כאילו הסתיר אותי מכל הקהל שהיה מאחוריו.
עיניו הזהובות היו עליי. לראשונה בלי תחפושת מעליי.. אבל לא הצלחתי לראות שום הבעה על פניו. הוא היה קר כמו קרח.. אבל אלוהי כל כך! לעזאעל.
הרגשתי שרפה בידי כשהניח את ידו בזרועי וגרם ולי לבעור מחום. ידו השניה הורידה אותי מהשיש בזעירות עדינה ונעימה. לראשונה הרגשתי את מגעו.. או מגע של כל גבר בעולם הזה. אבא שלי לא נחשב.. וגם את שון אני לא מחשיבה.. אז כן זה היה המגע הראשון שלי עם גבר. גבר אמיתי שגרם לליבי להחסיר פעימה ולנשימות שלי להיעצר כשהוביל אותי אל אחד החדרים הקרובים כשידו המשיכה לישרוף את גופי ללא מעצורים.
כשהכניס אותי אל חדר הכביסות הוא שיחרר את אחיזתו בי ונעמד עם גבו אל הדלת ואפילו לא הציץ לכיווני. מבטו היה קודר כמו שאמור להיות לשומר ראש.. אבל לא ציפיתי שיתנהג אליי בצורה כזאת.. במיוחד כשחייך אליי והושיט לי את הספר היום! למרות שהייתי מחופשת. אולי הוא אוהב חנוניות?
לא הבנתי למה אני כועסת כל כך.. עליו. הכנסתי את ידיי בשרוולי הז׳קט שהיה גדול עליי לפחות בשלוש מידות והיה כמו שימלה עליי.
כנראה אם המכונות כביסה לא היו פועלות ומרעישות כל כך היה אפשר לשמוע את פעימות ליבי הכבדות.. והמעצבנות שלא היה לי שליטה עליהן. לעזאעל כפילים.
הבטתי בו בכעס לזמן רב עד שאבי ניכנס אל החדר כשניראה שעוד שניה יתפוצץ מזעם.
אבי עקף את שומר הראש ונעמד מלפניו.. הסתיר לי את יופיו של שומר הראש החדש שלי שאפילו את השם שלא לא ידעתי.
״מה..״ החל לומר בכעס אך נעצר למספר שניות כשאחז בגשר אפו מנסה להירגע. ״מה ניראלך שאת עושה?!״ כנראה לא צלח לו להירגע וצעק עליי בקולו הכבד והמפחיד, למזלו אף אחד לא שמע כי מכונות הכביסה הרועדות מחפות עליו.
ואני שתקתי. לא העזתי להוציא מילה מהפה ובמקום זה רק שילבתי את ידי מתחת לחזהי והייתי מוכנה למלחמה. הבטתי בעיניו של אבי.. עיניו החומות ולאחר מכן בעיניו הזהובות של שומר הראש שלי.. שהביט בי! לעזאעל ליבי החסירה פעימה מהעובדה הקטנה הזאת.
״שתיקה..״ נאנח אבי כשידיו עפו באוויר בזעם שרק גובר מהשתיקה שלי. ״את יודעת מה יכול לקרות אם גורד׳ן יבין מי את?!״ שוב צעק וגיחוך לא מספק בקע מגורונו כנראה ללא שליטה.
״מה יקרה?!״ החלטתי להשיב לו במלחמה. אכזבה הייתה בעיניו של אבי.. וליבי היתכווץ בכאב. אבי לא צעק עליי בצורה כזאת מעולם.. כנראה מה שעשיתי היה מוגזם מהרגיל אבל לא יכולתי יותר. אני לא יכולה יותר להיות הסוד שלו.. אני לא רוצה יותר!
״מתיאו קח אותה לחדר. ושלא תעז לצאת מישם עד הודעה חדשה!״ אמר אל שומר הראש שלי כשהביט בי. אך ורק בי. אבל כל מה שעיניין אותי זה.. השם שלו. מתיאו! השם של שומר הראש שלי הוא מתיאו. שם יפיפה וכל כך התאים לו ולמראה שלו.. לא יכולתי להגיד אם גם לפי האופי כי היה קר כמו קרח מאז שנינכנס מדלת הכניסה.
״לא!״ הצהרתי בפניו כשמתיאו תיכנן לעשות את הצעד הראשון לכיווני. ״נמאס לי מכל זה אבא!. כמה אפשר להיות הסוד שלך!? אף אחד לא יודע עליי כלום, אני צריכה להתרחק כמעט מכל בנאדם אפשרי ולא לספר על עצמי יותר מידי!״ צעקתי עליו בחוצפה כשדמעות טשטשו את ראייתי ולא יכולתי לראות בבירור אם מתיאו.. שומר הראש שלי מביט בי עם עיניים פעורות.. לפחות ככה היה ניראה. ״איפה הסכנה הזאת שאתה מדבר עליה כל הזמן!?״ שאלתי אותו באנחה.
״אני כאן! עדיין חייה״ התנשמתי בכבדות כשדמעות חונקות את גרוני. ״ונושמת״ גיחוך עצבני בקע מגרוני ללא שליטה.
״אני לא חושבת שיקרה לי משהו אם אהיה לבד לכמה דקות!״ המשכתי בפרצי הזעם שלי כשאבא שלי המשיך להביט בי באכזבה.
״את בדיוק כמו אמא שלך״ ירק לכיווני. ״אם היא הייתה מקשיבה לי היא הייתה עדיין כאן! ולא בקבר!״ זעק לכיווני בזעם ובגעגוע.. הוא התגעגע לאמא שלי באותה מידה כמוני.. או אפילו יותר. דימעה בוגדנית אחת יצאה מעיניי וזלגה על לחיי.. מחיתי אותה במהירות בז׳קט של מתיאו. המילים של אבי גרמו לי לחשוב על מה שעשיתי.. אולי באמת הגזמתי. אלפי פעמים שמעתי את הסיפור על אמא שלי, שלא יכלה לחיות בסתר וכשהחליטה ׳לצאת לאור׳ רצחו אותה באכזריות. שתיקה חלפה בחדר.. והרעש של מכונות הכביסה כבר הכביד על ראשי מרוב שהם היו חזקים.
״מתיאו״ אמר את שמו של השומר שעמד מאחוריו סימן לו בידו לבצעה את הפקודה שנתן לו קודם לכן. הרמתי את ידי לכיוון מתיאו.. מסמנת לו לא לגעת בי ושאלך לבד.. וכך עשיתי.
חזרתי לחדרי משאירה את אבי לבד, וליפני שהספקתי לטרוק את הדלת מתיאו נכנס ישר אחריי. זה מה שחסר לי.
״אתה יכול ללכת עכשיו״ קולי היה שבור ולא הצלחתי להסתובב אל מתיאו ושיראה אותי ככה. שבורה.
״אסור לי לעזוב אותך עד שראש מאפיית לונדון יעזוב את הבית.״ הצהיר בפניי וגרם לי בכל זאת להסתובב אליו. עכשיו ברור לי מי היה הזקן ההוא.
״אני מקווה שאתה יודע שאתה כאן לשבוע, לא יותר״ אמרתי לו בחוצפנות כששילבתי שנית את ידי בחוזקה.. כמעט חונקת את עצמי. חיוך קטן נצבע על פניו בזדוניות.
״אני לא חושב ככה״ השיב לי בביטחון. מאיפה הביטחון הזה? השומרים האחרים לא העזו אפילו להביט לכיווני.. אבל הוא.. לא נראה שהוא שומר על הכללים של אבא שלי. עשיתי מספר צעדים זעירים לכיוונו עד שהגעתי קרוב מספיק אליו. הרמתי את ראשי מעלה מנסה להראות רצינית ובגובהו מה שלא צלח לי כי היה גבוה מימני בהרבה.. ולעזאעל זה גרם לרגלי לרעוד.
״מאיפה הביטחון הזה?״ שאלתי בלחש.
מתיאו רכן אליי וגרם לאוויר שלי להיעצר היינו מרחק נשימה אחד מהשניה והרגשתי את האוויר שמוציא מפיו על שפתיי והעביר גל של צמרמורת נעימה בגופי. שפתיי נפתחו מעט כשהמשכתי להסתכל עמוק בעיניו הזהובות והמושלמות כל כך שיכולתי לראות את ההשתקפות שלי בהן.
״אבא שלך סומך רק עליי״ לחש לכיווני וגרם לי להעביר מבט אל שפתיו הבשרניות והמושלמות.. ולמעיט שניה הרגשתי שעיניו עשו את אותו הדבר.
עשיתי צעד אחד לאחור חייבת להתרחק מימנו. מחום גופו שיכולתי להרגיש בקירבתו וריחו המושלם שיכול למכר אותי במהירות.
״אנחנו עוד ניראה״ החלטתי לענות לו בקשיחות. לא התכוונתי להסגיר בפניו את מה שגרם לי להרגיש רק למעיט שניה כשאנחנו כאן יחד.. לבד.
הורדתי במהירות את הז׳קט השחור שלו והשלכתי אותו עליו בגסות. נישארתי אך ורק במגבת.. ויכולתי להישבע שנראה כאילו מתיאו נילחם עם עצמו בלבחון את גופי.. אשקר אם אגיד שלא אהבתי את התחושה האסורה הזאת.
החלטתי לעזור לו להפסיד במלחמה, אחזתי בקצה המגבת שעליי ושיחררתי אותה ליפול מגופי. ציחקוק מתגלגל חלף מימני כשמתיאו הסתובב מהר כל כך.
חיוך רחב צבע את פניי כשניגשתי אל הארון והתלבשתי במהירות.