שומר הראש שלי

פרק 32

הבטתי בו.. בתקווה שלא יתחרט על כלום.. בבקשה שלא יתחרט.
מתיאו התחיל לגחך והחיוך האהוב עליי חזר אליו. חיוך שגרם לי להרגיש פרפרים בבטן.  ההקלה שטפה את גופי בשניה.
הבנתי שהרגע נהרס בנסיון הכושל שלי לפתוח את החגורה הזאת והרגשתי מובכת מעט כשאני יושבת על מתיאו והוא ממשיך לצחקק עליי בלי הפסקה.
הסתרתי את פניי בידי מהמבוכה, אבל.. מתיאו... הוא לא התחרט... לפחות לא עכשיו. הוא צחוק עליי ולא מוריד אותי מימנו.. הוא נותן לי להישאר עליו.
ידיו אחזו בזרועותי והורידו אותן מפניי. "אל תסתירי את הפנים שלך. הן מושלמות בכל מצב" אמר לפתע וגרם ללב שלי להחסיר פעימה ממילותיו.
"אני לא אוהבת חגורות" התחלתי לצחקק ולהעביר את השיער שלי אל מאחורי אוזניי.
"טוב.." התחלתי לומר כדי שהשתיקה לא תהיה רועשת שוב.  דפקתי במדינות על כתפו וירדתי בחזרה אל המושב שלי. סידרתי את השמלה שהתרוממה מעט.
הבטתי אל החלון ממול.. ולא יצרתי קשר עין עם מתיאו. שמעתי את הציחקוק שלו שוב.. רק חלש יותר.
"עכשיו אני יכול לנסוע?" שאל בנימוס.
הינהתי כתשובה והמשכתי לא ליצור קשר עין עם מתיאו. עד עכשיו לא אמר דבר על כך שהוא שומר הראש שלי.. על אבא שלי.. שמחתי.
שאר הנסיעה הייתה שקטה. מידי פעם הבטתי במתיאו והבחנתי שחיוכו לו יורד מפניו.. שמחתי עוד יותר.
חזרנו לבית.. לבית הקפה. זה המקום הבטוח של מתיאו? הוא רוצה שאני אלך?
יצאתי מהאוטו עוד לפני שמתיאו הספיק לפתוח את הדלת. מתיאו נעמד כמה מטרים מולי. המשכתי לחבק את עצמי מהקור בחוץ.
"אז.. אני אלך בחזרה לחדר שלי" אמרתי כדי שהשתיקה בנינו לא תתמשך יותר מידי.
"בואי" אמר לפתע ואחז בכף ידי בחוזקה. שמחתי שעשה זאת.. לא רציתי ללכת לחדר שלי.. לא עכשיו למרות שאני צריכה לדאוג ללוקאס ורוני.. אבל ידעתי מי ירה ולא הייתי צריכה לדאוג יותר מידי גם אם היו לי מאה שאלות נוספות.
מתיאו הוביל אותי לדירה שלו והאיר את החדר באור הצהבהב שעוד בערב פחדתי שלא ידלק שוב לעולם. הכל נקי.. המצאים במיטה מסודרים ושולחן הבר והמטבח נצנצו כמעט כמו מראה.. תהיתי לעצמי אם אני יכולה לראות את ההשתקפות שלי על השולחן הנקי.
מתיאו היה מאחורי בזמן שאני עושה צעדים איטיים לחדר. הדלת הלבנה עדיין סיקרנה אותי.. מה יש שם?.
"תיכנסי לחדר" אמר מתיאו מניח את המפתחות על שולחן הבר. הבטתי בו מופתעת מעט. הוא קורא מחשבות?.
"מה יש בפנים?" שאלתי בסקרנות. חיוך קטן נמתח על פניו.
"תיכנסי ותגלי" השיב לי בלחש.
ניגשתי אל הדלת הלבנה ופתחתי אותה לרווחה. זה היה חדר.. קטן מעט אבל חמוד. מיטה בקצה הקיר ובשניי צדדי המיטה היו שידות לבנות. המיטה גדולה והמצאים שלה לבנים. עשיתי צעד לבפנים ויכולתי לראות בקיר ליד המיטה חלון גדול וללא וילונות. הסתובבתי לאחור וליד הדלת נעמד שולחן כתיבה ומעל כמה מדפים עם ספרים שונים.
"של מי החדר הזה?" שאלתי כשהמבט שלי ניצב על מתיאו שהלך אחרי. התגעגעתי להליכה שלו מאחורי.
"שלך" השיב לי והשאיר אותי בהלם.
"שלי?" שאלתי בחזרה.
"כן.. את גרה כאן עכשיו" השיב לי ברוגע.
אני גרה עם מתיאו? לעזאזל לא! לא עכשיו. מתיאו יצא מהחדר והתיישב על הספה ממול המיטה.
יצאתי גם כן ונעמדתי זקוף במרחק מימנו.
"אני לא אגור איתך!" אמרתי באומץ.
"כל הדברים שלי שם.. ולוקאס..-" מתיאו קטע אותי באמצע המשפט. ראיתי שמתיאו התקשה מהאיזכור של לוקאס.
"קודם כל הדברים שלך כבר כאן.." אמר ברוגע למרות שנראה כועס מעט. "ואת לא יכולה לגור יותר איתו.. את לא מכירה אותו מספיק" המשיך.
והוא מכיר אותו? נזכרתי בשיחה של רוני ולוקאס.. כשרוני סיפרה ללוקאס משהו שלא יכולתי להבין.. אולי מתיאו באמת צודק ועדיף להתרחק מימנו.. או שלא?.
"רגע.. הדברים שלי כאן?" שאלתי כשהבנתי מה אמר.
"כן העברתי אותם.. אין לך מימה לדאוג הכל נמצא בארון" אמר והצביע אל הארון שלו.. אנחנו מתחלקים באותו ארון? הוא נגע לי בדברים?. שיט.
למה יש לי חדר נפרד ולמתיאו אין?
"אני צריכה את הטלפון שלי" אמרתי לפתע ושוב ראיתי את פניו המדוכאות של מתיאו.. הוא לא רוצה שאני אדבר עם חברים שלי?. רציתי לשאול אבל לא שאלתי.
"אני לא יודע איפה הטלפון שלך אבל אם את רוצה להתקשר למישהו את יכולה לקחת את שלי" אמר והוציא מכיסיו את הטלפון שלו עם המגן השחור.
"שחור" אמרתי בצחקוק ואחזתי בטלפון. חייגתי מהר אל רוני.. למרות מה ששמעתי בערב האחרון.
"מי זה?" קולה מבוהל מעט.
"רוני זאת אני.. שוב"  אמרתי לה מתיישבת על המיטה שלי מתיאו.. נראה שהיה שמח שעשיתי זאת כאילו רצה שאהיה במיטה שלו.
גשם החל לטפטף מבעד לחלון.. אפילו סופה. איזה מזל שהגענו לא מזמן.
"איפה את!?" זעקה עליי בכעס.
מתיאו התיישב בחזרה על הספה והיה מסוקרן לדעת מה אענה.
"הדברים שלך אינם.. איפה את פאקינג נמצאת?" הוסיפה בצעקה.
"רוני.. אני.. אני לא יכולה לומר" השבתי לה ויכולתי לדמיין את הפנים המופתעות שלה.. לא הסתרתי מימנה הרבה, כמעט כלום. מתיאו גם כן היה מופתע.
"סופיה! מה קרה?" קולה הוחלף לדואג. לא יכולתי לענות.. או לסמוך עליה בזמן הקרוב.. לפחות עד שאגלה את האמת.
"כלום רוני.. אני בסדר.. ואני צריכה ללכת" אמרתי וניתקתי. הנחתי את הטלפון על המיטה והבטתי במתיאו שנשען בנוחות על גב הספה.
"אז מי הולך להתקלח קודם?" שבר את השתיקה המביכה בנינו.
"תילך אתה. אני אחכה." אמרתי בזמן ששיפשפתי את זרועי.
"אני חושב שכדאי לך ללכת קודם.. את בטח קופאת עדיין" ביקש. הסכמתי.. בהחלט קפאתי. נכנסתי למקלחת ולפני שסגרתי את הדלת מתיאו אמר. "תיזהרי לא ליפול" ציחקק וכתגובה הוצאתי אליו לשון ונכנסתי אל חדר האמבט.
הפשטתי את השמלה שנדבקה לגוף שלי היטב. נכנסתי אל תא הדוש וישר כיוונתי את זרם המים לחמים. התענגתי על המים שזרמו על גופי ועצמתי את עיני נזכרת במה שקרה ביני לבין מתיאו.. מה אנחנו עכשיו? הוא לא יתחרט על כלום.. זה כבר משהו.
יצאתי מהדוש בעדינות נעמדתי על רגליי יציב ולא נפלתי. על השיש חיכו לי מגבות נקיות. לקחתי אחת. נזכרתי שלא לקחתי איתי שום בגד. אפילו לא בגדים תחתוניים. שיט.
עטפתי את עצמי במגבת ופתחתי את הדלת.. אולי מתיאו יעזור לי.
"הכל בסדר?" שאל והבהיל אותי. לא ראיתי אותו. יצאתי מהחדר האמבט אוחזת במגבת.
"אני... שכחתי לקחת בגדים" אמרתי והצבעתי על הארון. אחיזתי במגבת התחזקה. חיוך נמתח על פניו בזמן שאני חולפת מולו במגבת בלבד, לא יודעת למה עשיתי את זה.
בחנתי את הארון.. את הבגדים שלי ואיפה הכל.. הכל מקופל בעדינות. הוצאתי מהארון סט תחתונים אדומים וחזיית תחרה אדומה.. שורט ורוד וחולצה מכופתרת תואמת לשורט.
נכנסתי לחדר החדש השני שלי בזמן האחרון בלי להביט במתיאו.. הייתי מובכת מעט. לבשתי את הכל ויצאתי מהחדר.. מתיאו היה כבר איננו ושמעתי מים זורמים.. ניחשתי שהוא נכנס אחריי.
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו... אני צריכה להכין משהו?.. לנקות? לא יודעת.
התיישבתי על הספה וחיבקתי את רגלי... מביטה אל החלון.. אל הגשם הרועש. מה עם לוקאס? ורוני? למרות שהתקשרתי אל רוני עדיין מרגיש לי שהיא דואגת.. לא יודעת מה קורה לי.. והיא לא תוכל לספר ללוקאס.
הרגשתי עייפה.. עיני נעצמות ומתיאו עוד לא יצא. נשענתי בנוחות. לא שמתי לב שנרדמתי על הספה שהייתה להפתעתי נוחה ורכה.